ישבתי שם מקופל בפינת החדר בתוך חשיכה מוחלטת, רק אני ושיר שקט
של הקראנבריז.
רק אני לבד, אמיתי עם עצמי, חושב, מרגיש, מנסה לשחזר כיצד
הגעתי למצב הזה...
תפקידי כגיבור כבר הסתיים להיום, להיות המעודד ולא להשבר, לא
להראות חולשה ולא לשניה, פרצוף פוקר עד הסוף.
אבל עכשיו, כולם הלכו והיא ישנה סופסוף, נחה לה אחרי יום ארוך,
ארוך מדי.
נחה לה בשקט לקראת ימים קשים יותר העומדים לבוא, אני כבר מודע
לכך אך אני מתמיד לנסות להרגיעה בעניין.
אני משתדל לא רק להרגיע אותה אלא לשמור על עצמי שלם, לא
להתפרק, לא להראות חולשה כדי לשמור עליה, שלא תפגע מעבר למה
שאנו עוברים.
הנגן חורק קצת ותוך כדי שריטת התקליט יוצר תחושה של יושן, יוצר
אוירה עתיקה וקודרת, כמו יום גשום בו האור היחיד שיוצא מהרמקול
הוא קולה הנינוח של הסולנית.
נשבעתי שאני לא אשכח את שקרה, ועכשיו כשאני לבד הכל יוצא כלפי.
לרגעים אני יכול לחוש את הפחד מלטף חוץ.
אני יכול להרשות לעצמי לפרוק, לשחרר קצת מן התחושות אל האויר,
אל הריק שבחדר.
הפחד מהלא נודע, ממה שיבוא מחר ובימים שלאחר מכן כובש אותי,
וברגע של חולשה אינני יכול שלא לזלוג דמעה, ועוד דמעה, עד שמטר
קטן הולך ונבנה בתוכי.
חושב על איך שמחר אני אצטרך שוב להיות גיבור, לעמוד שלם ולתמוך
בה כי אין אחר שיעשה זאת.
כי בסופו של דבר מסתבר שעמוק בפנים אני עדיין אותו אדם נחמד
שהייתי לפני שנים רבות, אבל רק בפנים, רק לבד, רק עם המוזיקה
השקטה, ורק באותו חדר חשוך בו הכל התחיל.