שתיים וחצי בלילה...
אני ערה, לא ישנה, חושבת עלייך ורק בוכה.


שתיים וארבעים...
אני כבר על הקרשים... לא מפסיקה לבכות וחושבת שהמוות נעים.

שתיים וחמישים...
זהו החיים נגמרים...

שלוש ורבע...
עדיין בוכה, חושבת עלייך ולא מרפה, הגעגוע אוכל אותי מבפנים
וזה לא מרפה, וזה לא נעים.


רבע לארבע...
האם זה עבר? האם הכאב כבר מיותר? מרגישה את הרוח נושבת על
פניי... האם זה אתה? מאיר את עיניי?


חמש...
השמש עולה בשקט בשקט ואני מרגישה דמעה נדחקת... יורדת לאט על
לחיי ואתה עוד שם... בזיכרונותיי.


חמש וחצי...
השמש בחוץ, האויר זורם ופתאום הכל נראה קורן... הים האויר הכאב
השמחה וחיוך עולה לאט, ואני מגיבה...


שש בבוקר...
ואני מבינה, החיים ממשיכים למרות האבדה.
לחיים יש כוח מדהים ומופלא...
ואלי בזכותם אני אתגבר על אובדנך...
כי למרות שאתה חי ולא מת לעולמים...
בלבי, יקירי, קברתי אותך חיים.