[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מישה פרידמן
/
משחקי ילדים

"אבן נייר או מספריים, מי המנצח מבין השניים? אחד שתיים
שלוש!"
"אצבע אלוהים!"
"אין דבר כזה!"
"בטח שיש!"
"אין!"
"יש וחצי!!!"
"אין אחד ושני שליש!"
"יש בריבוע!"
"אין! אין! אין!"
"יש! יש! יש!"
"א-י-ן!"
"י-ש!"
דיש! אגרוף לפנים. הוא צנח מטה, גופו היה מוטל פרקדן על הרצפה,
מתבוסס בדמו הניגר מאפו. מיד החלו להתגודד ילדים סביבו.
"הוא בסדר?"
"הוא לא!"
"בטח שלא אחרי אחת כזו!"
"הוא מת?"
"הוא מת!"
"ג'ימי מת!"
"הרגו את ג'ימי!"
"הם הרגו את ג'ימי!"
לני שמע וראה הכל. הוא פסע לאחור בצעדים קטנים, האדרנלין זרם
חזק בגוף והדופק התחזק עימו. עגלי זיעה החלו שוטפים את פניו
וכל גופו כשלנגד עיניו מוטלת גופתו של ג'ימי, לבנה כסיד וקרה
כשלג. הוא כבר ראה הכל בתוך ראשו, בית הכלא לעבריינים צעירים,
הוא לא חשב שיגיע לשם כל כך מהר.
אז זהו סדר הדברים עד לאותו רגע שבו לני חצה את גבולות הכלא
פנימה, בלי שמץ של מושג מתי יחצה אותם לצד ההפוך. בשלושה
בדצמבר, כשלושה ימים לפני המקרה, שוחרר ראש הכנופיה מאגף ג'.
עקב כך פרצה מלחמת כנופיות לתפיסת מקומו ומספר מועמדים נעלמו
באופן מסתורי אך צפוי ביותר. כוחן של הכנופיות נחלש משמעותית
לעומת הקבוצה המזרחית, קבוצה שלא תרצו להיתקל בה סתם כך בלי
איזה "טומי גאן" בהישג יד.
נוצר ואקום. ואקום שנועד למילוי על ידי לא אחר מאשר לני עצמו.
היה לו את המראה, התודעה, התהילה והתזמון הדרוש. זה היה תפור
עליו כמו חליפה. תבינו, הרוצח היחיד בכל הכלא ולא סתם רוצח של
שוד בנקים עם אקדח. לא ולא, בדם קר במו ידיו עשה זאת והוא רק
בן שבע. מצמרר בפני עצמו.
האור היה עמום אותו היום במסדרון בית הכלא, שקט.
נקישות מתכת קרה הפרו את הדממה. דמות נמוכת קומה הופיעה בכניסה
מלווה בשומר גדול וחסון. האסירים בתאים השכנים התעוררו מיד
והמולת התלחשויות עלתה באוויר. עד מהרה זיהו אותו, היה זה
הרוצח מקטלברי, אגרוף המוות. שמו האמיתי לא נודע לאף אחד מהם,
וגם אם כן איש מהם לא היה מעז לבטא אותו, גם בסתרי סתרים בחשכה
רחוק מאוזן קשבת.
הובילוהו לתא קטן באגף ג', בקומה השניה בקצה המסדרון. על המיטה
למטה שכב סמי.
הרפיוטישן של אותו סמי היה מלא בשוד אלימות סמים ומה לא בעצם,
איש אכזר וקר רוח, אף אחד, אפילו לא ביל ג'וקס בעצמו, חשב
להרים יד עליו. הוא המשיך בשלו, שוכב בצד החשוך של התא, קורא
עיתון מלפני עשר שנים, אותו עיתון שקנה בפעם האחרונה שראה את
העולם שבחוץ. היה קר.
לני נכנס פנימה והתקרב בצורה חשודה למיטה. סמי קפץ לאחור,
צמרמורת עברה בכל גופו, הוא זיהה, בוודאות גמורה, את העומד
מולו. באופן מפליא ממש הציק ללני באותו הזמן זבוב קטן ומעצבן
מאוד. הוא ניסה לגרש אותו, אך כל ניסיונותיו עלו בתוהו. הוא
הניף את אגרופו לסלק את המטרד אך זה לא עזב.
סמי שידע היטב על אותו אגרוף אימים נתקף חרדת טירוף ממש, לבו
החל לפעום בחוזקה. הוא קפא על מקומו, לפתע לפת את חזהו, שחרר
זעקת אימים חרישית, התמוטט ונפח את נשמתו בו במקום.
אם עד אז היה עוד ספק הרי שאחרי כניסה שכזו כל הצל הוסר ללא
דיחוי.
אסלת המתכת חוממה במיוחד בשבילו. מרכז השולחן היה שמור אך ורק
לו. עבודה - אפילו לחשוב על דבר נאלח כל כך היה בגדר חטא שגזר
דין של מוות מתנוסס מעליו באותיות אדומות נוטפות דם סמיך. הכל
עבר דרכו, המסחר הסכסוכים והחיים בכלל. הוא היה הבורר השופט
חבר המושבעים והדילר השכונתי.
הוא הפך לשליט ממלכת הסורגים. הכל התנהל על מי מישרין עד לאותו
יום ארור. לני הסתובב בחברת חברו הטוב, צ'ארלי, במסדרון לעבר
חדר הכושר. הוא כבר הספיק לשכוח מהחיים שהיו לו משבע שנות
החופש והחירות, הילדות נמוגה ונגוזה, נעלמה כלא הייתה וכך גם
הגעגועים אליה, אל קופסאת החול ומשאית הצעצוע, כולם נשטפו בזרם
הזמן בשעון החול שהיה מונח בחדרו.
מעבר למסדרון ארב לו אותו אחד, מהקבוצה המזרחית. ללני לא היה
איזה "טומי גאן" בהישג יד, כך שלא היה מנוס משפיכות דמים.
שפיכות דמים, כידוע לכל, נחשבת לכזו כשזהו דמך שלך שנשפך.
כשהדם זורם אך ורידיך תקינים ועורקיך שלמים אין זו שפיכת דמים
אלא מהלכם התקין של החיים בממלכת הסורגים.
מוחמד אחז בסכין המטבח הגדולה שרק אללה בעצמו יודע איך הצליח
להבריחה פנימה. הוא חיכה למומנט הנכון, ארב לטרף וזה לא בושש
לבוא.
לני נזכר פתאום שהוא שכח את היו-יו שלו על הדרגש. כולם ידעו
היטב להיזהר מלגעת ביו-יו הזה, שכן זה היה הדבר היחיד שהעסיק
את היד האימתנית, והיד הזו קטלנית הייתה מכל נשק אחר שניתן היה
להשיג בממלכה הזו.
לני הסתובב לאחור וצ'ארלי המשיך קדימה. מוחמד זינק מעבר לפינה
ודקר אותו בלבו, אחר כך שלף אותה החוצה ונעץ אותה שוב כשהוא
מרים עיניו לעבר פני הקורבן. פניו החווירו, הוא טעה, פספס את
המטרה. הסכין ננעצה חזק בגוף ולא יצאה, הוא נותר עומד לבדו מול
האכזר מכל. המשימה נכשלה, המלחמה רק החלה.
מלחמות, דרכן הן שאין הן מובילות לשום מקום פרט למבוי סתום. כך
שאין טעם של ממש לדבר עליה. שכן הייתה היא כשאר המלחמות, פעם
ניצחון ופעם הפסד, רוויה קרבות עקובים מדם, רצופה מעשי גבורה
של אלמונים נשכחים.
לא פעם ניסו הם להתנקש בחייו של לני אך לשווא, משימתם לא צלחה
ונחלה פעם אחר פעם תבוסה צורמת וכישלון חרוץ.
זה כבר הוחלט. היום שבו יראה את אור הבוקר הצונן, העולם שזנח,
הגיע במלוא הדרו. הוא צריך להסתלק מהמקום הזה. המזל שיחק לו
הרבה פעמים, אולי יותר מדי פעמים, אך לכל דבר טוב יש סוף, וגם
לחתול החמקמק והערמומי ביותר יש רק תשע נשמות והן אזלו אחת
אחרי השניה.
לברוח לא היה קל, כיוון שאוכלוסיית הכלא התדלדלה מאוד בימים
האחרונים ובוני הארונות עשו רווח ניכר מהעניין. לא ידוע איך
וכיצד, מי עזר לו ומי פתח לו עוד דלת בדרך אל החופש, אך באותו
יום, באשמורת הבוקר הגדר הקוצנית כבר הייתה מאחוריו. המלך נטש
את ממלכתו נגועת המוות. קם ועזב בלי כל כוונה לחזור, ממלכת
הסורגים נותרה שוממת לעד ואין מולך בה.
"זוג או פרד?"
"אני זוג!"
"אחת, שתיים, שלוש!"
"זוג! ניצחתי!"
"זה פרד!"
"איך פרד? זה זוג!"
"פרד! האגודל לא נחשב!"
"כן נחשב!"
"לא נחשב!"
"נחשב וחצי!"
"לא נחשב אחד ושני שליש!"
"נחשב בריבוע!"
"לא נחשב! לא נחשב! לא נחשב!"
"כן נחשב! כן נחשב! כן נחשב!"
"לא!"
"כן!"
"לא!"
"כן!"
דיש! אגרוף לפנים...

23.11.03







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"שירו איתי
ניצולים!"





שי גבסו בערב
מחווה ללוחמי
הגטאות


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/4/05 1:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מישה פרידמן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה