והשיר ששרת לי מתנגן בראשי ללא הפסקה.
ואני אבודה כנראה.
השיר הארור ההוא לא יוצא לי מהראש.
למה ארור תשאלו? זה כי נמאס לי.
נמאס שכל מה שיש זה רק שיר, שיר שמחבר בין שנינו.
כי אתה, אתה כבר מזמן לא שר, לפחות לא שר לי.
והשיר מתנגן ומתנגן, כאילו אני לא יכולה ללחוץ על כפתור הסטופ
שנמצא אי שם בתוך הראש.
והדמעות מציפות אותי.
למה דמעות?
כי כואב לי שם, כואב לי בלב.
כואב לי לדעת שכל מה שיש זה רק שיר.
והשיר, הוא רק דרך להתרפק על העבר, מעין נוסטלגיה שכזאת.
והשיר לא מפסיק להתנגן לי בראש, ואת המילים אני כבר זוכרת בעל
פה.
ככה זה היה פעם.
ויום בהיר אחד נעשה לפתע שקט, אינני יכולה לשמוע אותו יותר.
האם זה אומר שהתגברתי? האם זה אומר שאכן הצלחתי להמשיך הלאה?
אבל לפעמים, ברגעים של בדידות, אני יכולה לשמוע אותו שוב,
מתנגן ומתנגן ללא הפסקה, ללא יכולת לעצור...
ואולי בעצם בתוך תוכי אני לא רוצה שהוא ייעצר לעולם.
אולי זאת ההוכחה בשבילי שפעם אתה הרגשת משהו אליי ושאני הרגשתי
משהו אלייך.
אולי...