שעות הייתי יושב על הכיסא שלי, זה שהוא עשה בשבילי. הייתי
מסתכל עליו ושותק, רגליים מתנופפות להן מעל לגלים, גב נשען על
כורכר גס.
לעתים הייתי מדבר אליו, אבל הוא היה עונה לי בנהמות קצרות,
ומפסיק.
למדתי לשתוק ביחד איתו.
לפעמים הייתי יורד למטה, משחק עם החול בין האצבעות של הרגליים,
מרים צדפים ומשחק איתו מסירות. בדרך כלל, סתם אהבתי לשבת
ולהקשיב לו.
חברים שלי פחדו ממנו, אבל היה לי ברור שהוא לא יפגע בי - ידעתי
שהוא סתם עושה רעש.
הייתי יושב ככה שעות. עוצם עיניים, נותן לרסיסי מים להרטיב לי
את הפנים, מקשיב לרעש שהשחפים עושים.
פעם אחת הוא השפריץ עלי כל כך הרבה מים, שכולי נרטבתי לגמרי!
כעסתי עליו מאוד, ואפילו לא באתי לבקר אותו שבועיים. אבל שנינו
ידענו שבסוף אני אחזור.

יום אחד, באמצע הקיץ, באתי כרגיל לשבת לידו בכיסא שלי.
כשהגעתי, ראיתי שמישהו תפס לי את המקום. התקרבתי, וראיתי ילדה
בלונדינית יושבת לי בכיסא, נשענת אחורה ונותנת לרסיסי מים
לנחות לה על הפנים.
"הי, את", צעקתי, "מה את עושה שם?" קיוויתי להבהיל אותה, אבל
היא לא נעה.
"נחה", היא אמרה.
"אבל זה המקום שלי", אמרתי בכעס.
היא סובבה מעט את הראש שלה לכיווני ופתחה עיניים כחולות
ועמוקות. אז היא חייכה אלי, וחזרה לתנוחה הקודמת שלה.
"זה המקום שלי", חזרתי שנית בשקט, הרבה פחות בטוח בעצמי.
"עכשיו הוא שלי," היא אמרה ברוגע, "לך ותמצא לך מקום אחר".
עמדתי שם עוד כמה שניות, ואז הסתובבתי והלכתי. התיישבתי על
החול לא רחוק ממנה.
"שנים אני בא לבקר אותך כל יום, יושב ושותק." הרמתי חופן של
חול, וזרקתי אותו עליו בכעס. "למה לא שמרת לי את המקום שלי?"
הוא נהם בתשובה, כרגיל. נו ברור - מה כבר יש לו להגיד לי?
קמתי והתחלתי ללכת. הסתובבתי אליו וצעקתי "אני מאוד מאוכזב
ממך!" והלכתי משם.

למחרת החלטתי לקום מוקדם ולתפוס בחזרה את המקום שלי. התחלתי
ללכת לחוף, מדמיין לעצמי מה אגיד לילדה הבלונדינית כשהיא תגיע
לשבת במקום שלי, ואני כבר אהיה שם.
הגעתי לחוף, והתחלתי ללכת לכיסא שלי, ואז ראיתי את השיער
הבלונדיני שלה מתנופף בבריזה.
"ידעתי שתבוא", היא אמרה.
שתקתי.
"נו?" היא חייכה אלי.
"נו מה?" עניתי בכעס.
"אתה בא לשבת?"
"את תופסת לי את המקום."
"יש מקום לשניים. אף פעם לא שמת לב?" עיניה התרחבו מעט
בפליאה.
התיישבתי לידה. היא חייכה עוד פעם, ואז עצמה את עיניה ונשענה
אחורה. מים ניתזו לה על הפנים. ניסיתי לחקות אותה, אבל לא
הצלחתי להתרכז בים. אחרי כמה דקות, היא נאנחה, פתחה את
העיניים, הסתכלה עלי ושאלה "רוצה לבוא איתי?"
"כן", עניתי.
היא חייכה, וקפצה אל החול הרטוב. התחלנו ללכת,  ואז נעצרתי
והסתובבתי אחורה. הוא המשיך לנהום כרגיל, מנסה להראות ששום דבר
לא מפריע לו. ידעתי שלא רואים את זה, אבל פגעתי בו עמוק
בפנים.
"אתה תמיד תהיה חבר שלי", צעקתי אליו. הוא געש בתגובה וגל גדול
התנפץ על הכיסא שלי.
ניגבתי את הרסיסים מהפנים שלי ורצתי אחריה.
הוא המשיך לנהום, אבל אני מכיר אותו, וידעתי שהוא רק עושה
כאילו.

כשהתרחקנו קצת, הסתובבתי להסתכל עליו. ראיתי שהוא נרגע. השמש
רק עלתה, והמים נצצו עד האופק.
הוא כל כך עדין כשהוא רוצה.