הזמנתי אותם יחד ליומולדת שלי, יחסים מודרניים, אתם יודעים.
מזה כמה חודשים שמתנאל גר איתה, קוראים לה דפנה והם רוצים ילד
ביחד, כך הוא אומר.
מזה כמה חודשים שאני לא מתראה איתו ומנהלת עימו שיחות ייעוץ
זוגי טלפוניות. באחת השיחות שאלתי אותו אם הם קבעו מועד
לחתונה, הוא אמר כי בינתיים הם לומדים לחיות יחד ומקווים לילד,
יחסים מודרניים, אתם יודעים.
כל שיחה איתי הוא חותם ב: "אני אוהב אותך, אהבה גדולה שלי"
(כן, יחסים מודרניים...).

אני ומתנאל הכרנו בתקופת הטיפש עשרה שלי, בטיול השנתי של כיתה
י'. אני הייתי תלמידה, הוא היה החובש. ממש כמו טלנובלה מאד לא
מודרנית.
כל הטיול כמו צפיתי בכל מהצד, אף אחד מחבריי לא היה בשכבת
גילי, על כן הכל כמו עבר לידי לא ממש נוגע. אט אט התחלתי למלא
את זמני בהקנטות הדדיות עם מתנאל.
מראהו היה אידאלי לדמות אותה הוא משחק בטלנובלה הטרום מודרנית
שלנו, דמות החובש המבוגר, המסוקס נוטף סקס אפיל שכל נערות
העשרה יזילו עליו ריר ויפלרטטו עמו, בידיעה שהוא הוואי אאוט
מהליגה שלהן. הוא מצדו, גילם את תפקידו בידענות, מלגלג על הכל
בהתנשאות. וכן על כל נפילה שלי.
ביום האחרון של הטיול שנינו כבר היינו צמודים אחד לשנייה.
מדברים על הכל, יהודה עמיחי, דוסטויבסקי, מחול מודרני, בלט
קלאסי...
הוא הופתע לגלות שאני לא רדודה עם חזה גדול, אלא סתם עם חזה
גדול. כשירד מהאוטובוס, דחפתי לידו פתק עם מספר טלפון משורבט
בעפרון עיניים.

משם המשכנו לשיחות טלפון אל תוך הלילה כשהוא משכנע אותי להצטרף
לרשימת החניכות שלו, ללא שום כוונות זדוניות, הוא באמת ממלא
תפקיד של מורה רוחני בחייהם של בני עשרה רבים. למדתי להכיר את
האישיות האידיאולוגית שלו, המאד לא מודרנית בעקרונותיה
האיתנים.
בסיומו של עניין נפגשנו, המחסום נפרץ.
התנשקנו בלהט, הרגשתי את זיפי זקנו על פניי, בידיו החזקות
מלטפות את שדיי ומועכות בחוזקה, כל גופו הגדול מעליי, לשונו
חוקרת את קימוריי.
מאז אותה נשיקה ראשונה בחיי, היה מתנאל הצעד הראשון בכל צעדיי.
מורה רוחני מודרני, אתם יודעים.
נשיקה ראשונה, ירידה ראשונה באלפא רומיאו תוך כדי נסיעה,
רומנטיקה ראשונה, סקס ראשון, זיון ראשון באוטו, מתחת לעץ בגינה
ציבורית, ברחובות יפו העתיקה, על המזרן לעיני הכלב שלו, פרידה
ראשונה וחשד ראשון להריון.
מתנאל היה הבית-ספר המודרני שלי לגיל ההתבגרות, הכל אצלו היה
כל כך אידיאולוגי, כל כך מודרני.

הפעם הראשונה ששכבנו הייתה בסופו של שבוע שבילינו יחד כאשר
הוריי היו בחו"ל, התעוררנו זה לצד זו, ונרדמנו זו לצד זה.
ביום האחרון נסענו אליו. הוא התקלח ויצא כשהוא לובש בוקסר לבן
וצמוד, מחזיק שני מילקי וקופסת קאמל. ישבנו על המדרגה בפתח
המרתף שהיה דירתו, מדברים.
לאחר דקות ארוכות משכתי אותו אליי. התחלנו להתנשק, להתפשט,
כצפוי למשהו לו חיכינו זמן כה רב, זה קרה במהירות. הוא נישק את
כל גופי בלהט, מוצץ פטמותיי עד כאב, מועך את חזי ומנסה לשווא
להכילו בכף ידו, טועם אותי ומגרה ואז בעדינות אך במהירות חודר
אליי. הייתה זו החדירה הראשונה והמתוקה בחיי. הייתה זו גם
החדירה האירונית בחיי לאור העובדה שברקע התנגן השיר הכל כך...
מודרני, "סקס אחר".  

במשך כמעט שנתיים יצאנו, אהבנו והוא נזהר שלא להתחייב לי,
ביגמיה קוראים לזה היום, לא?
לא יודעת איך קוראים לזה במודרנית, אני קוראת לזה אהבה.
נהנינו, צחקנו, התפלספנו, הזדיינו, צפינו בשקיעות ובסרטים, על
כתפו בכיתי כשנפלתי ועל כתפו השנייה כשחוויתי את המוות הראשון
בחיי.
כשהוא נזכר לספר לי ביומולדתי השמונה עשרה שהוא מתחיל להרגיש
אליי רגשות אותם חווה רק פעם אחת בחייו, שאני ממלאת אותו,
דווקא אז קיבלתי סינדרום "רגליים קרות". מעולם לא אהבתי איש
מלבדו או הסתחררתי כך.
ניתקתי את הקשר בגלל שיקולים מודרניים ביותר,רציתי לטעום עוד,
לחוות, ממש כפי שמתנאל לימד אותי זה שנים.  בגלל אותה מודרניות
שמרנו על קשר, מייעצים זה לזו במערכות יחסים.

והנה אני חוגגת את יומולדתי העשרים ואחת בידיעה שאותו אהבתי כל
חיי, בידיעה שהוא יחגוג עוד מעט מתחת לחופה.
לכן המשכתי באותו קו הרסני שהוביל את היחסים בינינו, אידאליים
מודרניים, והזמנתי אותו עם בת זוגתו ליומולדתי.
הם קיבלו את ההזמנה, הם אפילו הגיעו, בשעה המדויקת, למקום
המדויק, ביום שאחרי.