את האמת, אין לי מושג איך אני מחזיק את הראש שלי עומד כרגע.
פלא שהצוואר שלי עדין מסוגל לתמוך במשקל של הדבר הזה, מי בכלל
תכנן אותו כל כך כבד? שלא לדבר על כוח המשיכה, שלא עוזר לכל
העסק להישאר מורם.
נראה לי שאני אוכל עוד מהדבר החום.
הדבר החום די טעים.
כן, בהחלט הגיע הזמן לאכול עוד מהדבר החום.
אני כל כך מסטול. זה ממש לא יאמן איך אני מחזיק את הראש שלי
עומד כרגע. מחלקים פרסים על דברים כאלה? כי אני ממש טוב בקטע
הזה של להחזיק את הראש מורם.
העיניים נוחתות חופשי, אבל הראש נשאר מורם.
אבל מה, כמה שאני מסטול, הבחור מולי נראה הרבה יותר מסטול.
הייתי אומר שהוא בן 40, פלוס מינוס, קצת מקריח ונראה כאילו זה
נס שהפנים שלו לא נמצאים בתוך הדבר הצהוב שמולו.
אני חושד שזה עוף, אבל עוד לא קיבלתי הוכחות חותכות לעניין.
אוכל חתונות זה אחד הדברים היותר מוזרים שיצא לי להיתקל בו אי
פעם. למה לעזאזל שמישהו ישים רוטב צימוקים מתוק על בשר? אם
בכלל אפשר לקרוא לזה בשר. יותר כמו משהו וורוד. בשר לא אמור
להיות וורוד. זה בכלל בשר?
לא משנה, הנקודה היא שיש בחתונות מאכלים מוזרים. חוץ מלחם לא
נתקלתי פה בדבר אחד שהייתי קורא לו טעים.
מאכלים "מתוחכמים", כמו סטייק עם רוטב צימוקים, כבד עוף עם כבד
בקר ורוטב לא מוגדר, דג בטעם משמש(אני חושב שזה משמש לפחות)
ושלל צבעים לאכילה.
מעניין אם רואים שאני מסטול...
האמת הסיבה היחידה שאני מסטול כרגע היא בגלל שלא חשבתי שאני
אוכל לעבור את הערב הזה בשלום אחרת.
בואו נחזור בערך שעה אחורה.



קראק!!!
הכוס נשברה, הכפיים נמחאו והחתן והכלה הם עכשיו בעל ואישה.
כמובן שכל זה קרה אחרי מסע העינויים שהרב האשכנזי החליט להעביר
אותנו. אני די בטוח שהוא עבר על לפחות שתי שליש מהתנ"ך ועוד
עשה את זה באיטיות מייגעת.
חום של סוף קיץ, האוויר מלא לחות, המנורות הופכות את כל העסק
לתנור והרוח החמה לא עוזרת בהרבה.
אבל הרב, הוא לוקח את הזמן שלו.
החתן מנגב זיעה מהמצח, לא ברור אם זה מהחום או מההבנה שהוא
מתחתן, והכלה לא נראית במצב טוב יותר.
אני חושב שאני בין האנשים היחידים שמקשיבים לרב הזה, הוא כל כך
משעמם!
ובחור צעיר בן 18 כמוני לא בדיוק יכול לפתח שיחת חולין עם
"המבוגרים" שהגיעו לחתונה המשמימה הזאת.
אה, כן. חזרה לכוס. קראק וכל הסיפור. אני עומד בשקט בתור ל"מזל
טוב"ים, ותורם את המזל טוב הצנוע שלי.
לאט לאט האנשים מתפנים לכיוון האוכל ואני חושב שהזמן הגיע.
נעלם באלגנטיות אל מחוץ לגן, מתיישב במקום נוח ומבודד מאדם
ומדליק את הג'וינט.
פאף פאף דה מג'יק דרגון.
מדהים באיזה מהירות אפשר לפרק את החמודים האלה כשאתה תקוע
בסיטואציות שממש דורשות אותם. כמו חתונה נגיד. סתם לדוגמא.
פאף פאף דה מג'יק דרגון וכבר נעלם לו חצי ג'וינט.
עוד פאף ועוד פאף ודה מג'יק דרגון עכשיו נהיה מג'יק פילטר.
הבה ונחזור לעניינים.
מתיישב במקום בשולחן, מחייך אל האורחים הנכבדים, ובאלגנטיות
השמורה למסטולים בלבד, מוזג לעצמי כוס משקה מרענן.
ועוד אחת. ועוד אחת. ורק ליתר בטחון עוד אחת.
אין לי מושג מה יש בצלחות האלו, אבל זה דומה לחצילים. מה שמעלה
את השאלה, מי לעזאזל אוכל חצילים ולמה.
הסוטול שלי עולה בחזקה מעריכית, כלומר מהר מאוד, ועוד כוס משקה
מרענן נמזגת. החתן והכלה עולים לרחבה לריקוד המבוקש ולאט לאט
מצטרפים עוד זוגות. אני מסתכל על הבחור שמולי ותוהה לעצמי האם
הוא מסטול כמו שהוא נראה.
זה יכול להיות משעשע למדי. שתי גברים מדורות שונים מסטולים
לגמרי בחתונה. מצד שני, הכל יכול להיות משעשע למדי בשבילי
כרגע.
אישתו, לפחות אני חושב שהיא אישתו, כל כך מכוערת שאני מתפלא
איך הוא מחזיק את עצמו מלזרוק עליה אבן.
ואפילו אם לא הייתה מכוערת, הקול הצווחני הזה שקורע לי את עור
התוף צריך לגרום לכל בנאדם להוציא גרזן ולבדוק את שימושיו
הרבים על גוף האדם.
נראה לי שאני אלך לשירותים.
נע בין הזוגות הרוקדים בכיוון שלט השירותים הנכספים, בלי לשים
לב מתאים את עצמי לקצב, פותח את הדלת ונכנס למסדרון.
זה לא נראה כמו שירותים. עוד דלת, ימינה, שמאלה.
עדין לא נראה כמו שירותים.
אני מרגיש כמו עכבר במבוך, מה העסק הזה? הם באו במטרה להחביא
את השירותים?
עוד דלת, אההה... שירותים.
אווו... איזה הקלה.
מאחד התאים הסמוכים נשמעים אנקות אושר עילאיות.
בצירוף רעשי הפלאפ-פלאפ אני מנחש שיש שם אדם שעסוק כרגע בחרבון
"ישתבח שמו" מהולל. מהחרבונים האלה שאתה רואה בהם את אצבע
אלוהים מרוב הקלה. פשוט להרים את הידיים ולזעוק "השבח לאל!!!"
הדרך החוצה נראית פשוטה יותר משום מה.
הי... אני רואה שכבר הגישו את האוכל. סבבה, כי בדיוק עלה לי
מנצ'יס עצבני לאללה ואני חושב ש...
מה לעזאזל זה?!?!
קיבינימט... טוב, נו. לא הייתי רעב בכל מקרה.
ובדיוק עכשיו, ברגע הזה, הבנתי לגמרי את השורה ההיא של בוב
דילן: "יש לי ראש מלא רעיונות וזה מוציא אותי מדעתי".
עכשיו הבנתי אותך בובי.
הראש שלי מוצף ברעיונות. מה לכתוב ומה לספר ואני פשוט יודע
שאני אשכח את כולם. זה באמת יכול להוציא אותך מדעתך.
זה פשוט חוויה מדהימה להיות מסטול בחתונה. טווח הקליטה שלך
עובר שינוי מדהים ופתאום אתה רואה הרבה יותר ושומע הרבה יותר.
קחו לדוגמא את שולחן היאפים הזה לא רחוק ממני.
חברה צעירים, לבושים אופנתית, נהנים מהיותם כל כך בטעם טוב,
מספרים אחד לשני בדיחות מנהלים שמסתיימות בצחוק מתוזמן שנחתך
בסופו בצורה מיידית.
הם היו יכולים להיות אחלה דמויות בסיפור.
אבל אני בחיים לא אזכור את זה.
או לדוגמא המלצר הזה, שמאזן כרגע על יד אחת מגש עמוס אוכל
שנראה יותר גדול ממני. גם הוא יכול היה להיות אחלה רעיון
לסיפור, אבל אני בחיים לא אזכור את זה.
או שאולי כן, למי אכפת? אני מסטול לגמרי!
פשש... כבר עברה לה שעה.
מה אתם יודעים, חזרנו לנקודה שהתחלנו בה.
מעניין אם רואים שאני מסטול...
אני חושב שכן, אבל רק למי שמכיר את הסימנים: העיניים המושפלות
לחצי, החיוך העייף, הראש שמסרב להחזיק את עצמו מורם.
אחד מהאנשים בשולחן שלי, בחור צעיר, פניו מלאות קמטי צחוק והוא
מספר בדיחות שמשכיבות חצי מהשולחן על הרצפה. בדיחות, מבטאים,
צעקות, אפקטים, מה לא?
הבנאדם פשוט אמן, אבל אני בקושי קולט חצי ממה שהוא אומר, שזה
כנראה הדבר היחידי שמציל אותי מחנק עקב צחוק מטורף.
בשלב מסוים אנשי השולחן נעים לכיוון הרחבה, רובם יותר מהרגשת
חובה מאשר רצון, והשולחן נשאר כמעט ריק.
מר קווי צחוק מנסה לשכנע את הבחורה שלידו לבוא לרקוד. היא
מסרבת שוב ושוב למרות שהיא מפזזת בכיסא כבר חצי שעה לפחות,
מזיזה את הכתפיים כמו מינימום איזה מדונה בהופעה, אבל מסרבת
לקום לרקוד.
אנשים מוזרים קיבינימט.
והמוזיקה המחורבנת הזאת! איזה שיר רוק מחורבן משנות השמונים
שמקפיץ את קהל הזקנים הזה כאילו זה הדבר הכי מרעיש שקרה מאז
אבטיח ללא גרעינים.
אני קולט את התחת המענטז של איזה זקן, זז בקצב המוזיקה כמו
שכלב היפראקטיבי זז בקצב של מטרונום. ואישתו עושה עצמה רוקדת
במבוכה במרחק, שאני חושב שתוכנן בקפידה, שמשאיר ספק האם היא
רוקדת אתו או לבד.
לידם רוקדת איזה בוצ'ה מגעילה שנראית כמו הגרסא הנשית לבול עץ.
פן מלאכותי וחצי טון איפור לא עוזרים למראה החיצוני שלה.
או, עכשיו הנה קרן אור בשמיים אפורים.
איזה ילדה קטנה, הילדה היחידה שראיתי בחתונה הזאת, רוקדת בין
קבוצת הגריאטרים והיאפים שמסביבה. אני מוכן להמר על האשך
השמאלי שלי שלילדה הזאת יש יותר גרוב מאשר לכל אלה מסביבה
מחוברים.
בניגוד אליהם היא גם מודעת לעובדה שיש לה עוד חלקים בגוף
שניתנים להזזה מלבד פלג הגוף העליון. חבורה של בטלנים
שהמקסימום פעילות גופנית שהם עושים ביום זה לקום למכונת קפה.
למה לעזאזל אני עדין פה?
מחכה לקינוחים. תשובה טובה. נראה לי שכבר התחילו להגיש אותם.
הכלה נועצת בי מבט חשוד ולוחשת לבעלה הטרי משהו.
נראה לי שעלו עלי...
אני מנצל את הקהל הרוקד בינינו ומזיז את עצמי, באלגנטיות
מסטולית כמובן, אל עבר שולחן הקינוחים. אוסף מדהים של קינוחים,
פשוט לא יאמן.
אני חושב שהסיבה שבגללה הם מגישים אוכל מחורבן כל כך היא בשביל
לפצות על זה לאחר מכן בקינוחים.
פרוסות עוגת שוקולד מחוממת עם רוטב שוקולד טרי טרי וכדור גלידה
לידם, נשיקות טריות עם איזשהו מקצף עליהן, שלל עוגות ועוגיות,
מוסים, קצפות ומה לא?
אני חוטף מספר פריטים נבחרים וזולל מהצלחת בעודי נע לכיוון
היציאה.
מספר מטרים מן ההימלטות אני קולט את הכלה במסלול יירוט, סיבוב,
הטעייה, שיט. תפסה אותי.

"סלח לי, מי הזמין אותך?", שאלה בקול חשדני.
חייכתי, ובעודי פורץ בריצה קלה אמרתי, "אף אחד"