אתמול בערב הסתכלתי במראה. התחלתי לבהות.
עברתי על כל תו ותו, כל חריץ וגומה, על כל שקע ועל עוד אני לא
יודע מה.
חשבתי אולי זה קרה לטובה, אולי זה דבר שנפל משמיים.
כתבתי על דף את מה קרה לי מאז. ניסיתי לראות איפה הטוב פה.
אבל ברור שכל מה שמצאתי היה רק רע.
חשבתי על החברה שלי שעזבה אותי, לא כי היא רצתה. רק בגלל שהוא
לקח אותה.
חשבתי על החבר הכי טוב שלי. הוא היה תמיד לצידי. חבל שגם אז
הוא היה איתי.
חשבתי על ההיא שרבתי איתה. למרות שכעסתי עליה לא רציתי שזה
יקרה דווקא לה.
אבל עד שהחלטתי לבוא ולהשלים - היא כבר לא פה.
חשבתי על הזוג שראיתי מחובק. כל כך יפה שיש אהבה שכזאתי בעולם.
מי היה מאמין שאפשר בשנייה פשוט להעלים אותה מהעולם.
חשבתי על הסבא שביקש יפה מילד אחד שיפנה את המקום לידו. כי הוא
זקן, וקשה לו לעמוד.
הילד הטוב ההוא, ברור שפינה לו מקום. בחיוך שנמרח לו על כל
הפרצוף, מאוזן לאוזן.
ילד קטן, לא יותר מגיל שש.
כולם שם עזבו. הם היו איתי, הקיפו אותי, והקיפו אותו: הוא היה
לידי, הוא חייך אלי. לא חיוך של הילד הקטן, חיוך זדוני של מי
שיש בו רק רוע.
ואז הוא הראה לי את מה שביד שלו. היה לו חוט שהוביל את מתחת
לחולצה.
והוא היה ממש לידי - אולי מטר וחצי. ורק אני יצאתי בחיים.
שכבתי בבית החולים חודשיים וחצי, השתחררתי רק אתמול. זו גם
הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הצלקות שעל הפנים שלי.
זה קרה ברגע שהיא פחות ציפיתי לו. למה המחבל היה חייב לעלות על
האוטובוס. למה הזה? למה עכשיו? כבר היינו כל כך קרובים לשלום.
אומרים שלכל אחד יש שטן משלו. אני חושב שמצאתי את השטן שלי.