מתוך המשבר כשרציתי למות...

אני משתגעת בין הקירות שמסביבי, אני מתחרפנת מכל מה שקורה פה.
למה זה מגיע לי? למה תמיד אני נדפקת? איך זה הגיוני שהם בכלל
לא שמים לב שאני לאט, לאט נגמרת. אני מתפרקת עצם, עצם, מרגישה
את הדיכאון בתוך עצמותיי, בתוך חיי.
אני מרגישה שכמעט לאף אחד לא אכפת ולמי שאכפת כבר לי לא אכפת
ממנו, אני סתם יצור עלוב שמנסה לזכות כמו כולם באושר או לפחות
במה שהוא אוהב. איבדתי את החיים שלי, אני לא מצליחה להחזיר
אותם בחזרה, בחיים אני לא אצליח. אני כל כך מקווה שאני טועה...

איך זה שהם לא מבינים אותי? למה הם עושים לי את זה? את כל
החיים השקעתי שם, את החיים! הייתי מוכנה לתת את הכל בשבילם,
ביקשתי, התחננתי שיסלחו לי, אפילו איבדתי מהכבוד שלי, איבדתי
את הכבוד שלי!
זה כל כך היה מעליב, זה עדיין מעליב, אני לא מבינה איך אפשר
לעשות לי את זה, אחרי כל מה שעשיתי, כל ההאשמות האלו גומרות
אותי, התאבדתי נפשית, הלוואי ויהיה לי הכוח לעשות את זה
במציאות...
אז תגיד לי, איך אני יכולה לשמוח עם כל הבלאגן הזה שסביבי? אני
כל כך עצובה ממנו, למה לי לשמוח? דווקא בחופש סוכות המחורבן זה
קרה, דווקא אז. למה עשיתי כל כך הרבה טעויות??? אני בנאדם נחות
שעושה שגיאות יותר מהמותר, אני רוצה למות, אני מייחלת למות,
אני מבקשת למות. למה אפילו אלוהים לא מקשיב לי? איך הוא לא
רואה את הסבל שלי, את הייאוש שלי, את הדיכאון שבי, את הרצון
הזה, העז, למות.