ב-1941, גלנדייל, קליפורניה, נולד במזל טוב דונאלד ולייט. כבר
בגיל ארבע הילד המוכשר התחיל לפסל, לצייר ולעסוק באמנות, והוא
הוכרז כנער פלא. בגיל שלוש עשרה קיבל הנער הצעה למלגה לטובת
לימודי אמנות באירופה. הוריו השמרנים דחו את ההצעה ואף עשו צעד
קיצוני ועברו לגור בעיירה נידחת במדבר מוהאבי. שם מתיידד הנער,
שבגיל 15 עף מבית ספר, עם נער אחר שהיה גדול על החור הנידח -
הלוא הוא פרנק זאפה.
השניים חברו מיד, ובילו את ימיהם בהאזנות של שעות לאמני ארנ'בי
ומוזיקה מודרנית. בשנות העשרים לחייהם, התחילו השניים להופיע
ולהקליט. בנקודה מסוימת, כתב זאפה תסריט שנקרא "Captain
Beefheart and the Grunt People", בכיכובו של דון ואן ולייט,
שבימים ההם בחר להיקרא בשם הבמה "קפטן ביפהארט", על שם כינוי
שהדוד שלו בחר לכנות את איבר המין שלו. זאפה נעצר על ידי
הרשויות בעוון קשירת קשר להפצת פורנוגרפיה והפרויקט בוטל.
ב-1966 הקים ביפהארט את ההרכב הראשון של המג'יק באנד. בהרכב זה
הוא הקליט והוציא את הסינגל "Diddly Woh Diddly", קאבר בלוז
לבן לשיר של בו דידלי. הקליפ המשעשע הציג את ביף, שר את השיר
בליפ סינק עם הלהקה בחברת נערי חוף המפזזים ברקע. בהחלט מצחיק
מאוד. חברת "A&M" התלהבה, והחתימה את ביפהארט על החוזה הראשון
שלו. החברה ראתה בקפטן ובחבורתו את התשובה המוחצת לרולינג
סטונס ולפלישה הבריטית (לא פחות!), ורצתה לטפח את הלהקה
מסחרית.
מה שביפהארט וחבורתו הקליטו באולפנים של "A&M" לא ממש מצא חן
בעיניהם, והם נזרקו מהחברה. ביף ההרוס שקל, לראשונה ולא
לאחרונה, לפרוש מעסקי המוזיקה, שמעולם לא הצטיין בהם במישור
המסחרי - אולם החליט לאזור אומץ, שינה את הלהקה על ידי הוספת
המתופף המצוין ג'ון "דראמבו" פרנץ', שעבד עם הקפטן שנים רבות,
וג'ף קוטן, שזכה לכינוי "אנטנה ג'ימי סמנס" (הכינויים
הביזאריים הם מנהג ביפהארטיסטי קדום), וצירף את ריי קודר, אז
נגן סשנים והיום מלחין בזכות עצמו (ידוע בעיקר כיוזם פרויקט
"בואנה ויסטה סושל קלאב"), להוספת צבע אולפני.
אחרי חוזה בחברה חדשה, "בודהא רקורדס", יצא סופסוף אלבום
הבכורה המצוין, "Safe As Milk", ב-1967. האלבום, שילוב מדהים
של פסיכדליה ובלוז, חשף לעולם את הכישרון העצום, וקנה לקפטן
מעריצים רבים בתחום הקאלט - בינם אחד, ג'ון לנון, שכל כך אהב
את האלבום עד שהוא קנה אותו פעמיים בשביל הסטיקר שבא אתו.
אחרי ההצלחה הראשונית, עוד באותה שנה, נכנסו החברים עם מפיק
האלבום הקודם, בוב קרסנואו, להקלטת החומר לאלבום הבא,
"Strictly Personal". הלהקה של ביף, שהלכה והפכה ביזארית יותר
ויותר, עזבה את האולפן לטובת סיבוב הופעות אירופי, וקרסנואו
לקח את הסשנים ועשה להם רמיקס מוחלט - מוסיף אפקטים ועיבודים
פסיכדליים צ'יזיים למדי כמו דפיקות לב ותעלולי סטריאו מיותרים.
הוא הוציא את האלבום בלי אישור ביפהארט בלייבל עצמאי שהוא הקים
ועד היום האלבום נחשב כאחד החלשים של ביפהארט. הסשנים המקוריים
יצאו לאורך השנים באלבומים שונים ואף כבונוסים לגרסת התקליטור
של "Safe As Milk", ועליי לציין כי גם בלי הרמיקס התמוה החומר
באלבום הזה לא מבריק ודי חלש.
ביפהארט הזועם החליט לעשות מעשה, צירף ללהקה את הגיטריסט האגדי
ביל "זוט הורן רולו" הארקלרוד, ואת הבאסיסט מארק "רוקט מורטון"
בוסטון, שכנע את כולם לעבור אתו לאיזה בית נטוש, חתם עם זאפה
על אלבום בלייבל עצמאי של זאפה, "סטרייט רקורדס", וקיבל מזאפה
חופש אמנותי מלא.
במשך שמונה חודשים הסתגרו ביפהארט וחברי המג'יק באנד בבית
המוזנח, סטייל הבית של אדוארד נורטון ובראד פיט ב"מועדון קרב",
וניהלו אורח חיים ספרטני, שלא נאמר כת של ממש - שעות ארוכות של
אימונים מפרכים על החומר שביף הגה במוחו הקודח, מעט מאוד שעות
שינה לא סדורות ומעט מאוד אוכל, בדרך כלל רק סויה. פעם בשבוע
היה מותר לאחד מהלהקה לגשת למכולת הקרובה ולקנות מצרכים.
ביפהארט עצמו, לפי האגדות, ישן רוב הזמן או סתם לא נכח בחזרות
הלהקה.
זאפה, שנבחר להפיק את האלבום שיצא מכל הסיפור, רצה להקליט את
האלבום בתוך הבית עצמו ולא באולפן. ביפהארט התנגד, וזאפה נאלץ
להקליט את האלבום עם הלהקה באולפן ולהיענות לדרישות המגוחכות
של הקפטן, כמו להקליט שירה בלי אוזניות או לשים חתיכות קרטון
על התופים. התוצאה- ''Trout Mask Replica'', אלבום כפול של 28
שירים שיצא ב-1969 - נחשבת עד היום למאסטרפיס הגדול של ביפהארט
ולאלבום מיתולוגי ומשפיע. אני, אישית, רואה בו אלבום אוברייטד,
כשמתוך 28 שירים הוא מכיל המון חומר מצוין אבל גם המון זבל
וחומר רע.
בכל מקרה, האלבום, שבו שכלל ביפהארט את הסגנון הפסיכי שלו לכדי
שלמות, הכה גלים אך זכה, כצפוי, לאי הצלחה. להופעות באו רק
הפריקים של הפריקים, אנשים שהיו מוזרים מדי עבור ההיפים.
ביפהארט שוב לא היה מרוצה, והחליט שמעכשיו יפיק את האלבומים
שלו בעצמו.
את האלבום הבא הפיק ביף לבד, שינה את ההרכב (ג'ף קוטן עזב
ובמקומו הצטרף הפרקשניסט האגדי של "אימהות ההמצאה", ארט "אד
מארימבה" טריפ הנהדר), וחתם, שוב, בחברה חדשה - ריפריס רקורדס.
התוצאה הייתה "Lick My Decals Off Baby", אולי שיא הקריירה של
הקפטן. אלבום פנטסטי, שהוא כל מה ש"טראוט" איננו: קצר יותר,
יעיל, חד, מדויק ומושחז. אין כאן אף צליל מיותר, כל הקטעים
מצוינים - מאסטרפיס אמיתי. לרוע המזל, אלבום זה אינו מוערך
מספיק היום, מכיוון שהוא אאוט אוף פרינט וקיים רק באי-מיול או
בסולסיק או בהוצאות יפניות יקרות דרך אמאזון. כולי תקווה
שמישהו כבר יוציא את האלבום באופן מסודר.
אחרי האקסטרווגנזה הזו, החליט ביף כי התעייף מלענות את עצמו,
את המאזינים ואת חברי הלהקה, והחליט להתיישר, להוריד כמה
הילוכים ולשנות סגנון. ללהקה הצטרף אליוט "ווינגד איל
פינגרלינג" אינגבר, עוד פליט מ"אימהות ההמצאה", וביפהארט הקליט
את "The Spotlight Kid" היפהפה, אוסף נהדר של שירים מאוד
בלוזיים באופיים אך מאוד ביפהארטיים בפרשנותם, והוא אלבום
מצוין למאזין המתחיל.
האלבום הבא של ביף הוא כבר הצהרות כוונות - "Clear Spot" שיוצא
ב-1972 הוא כבר אלבום מסחרי. יש כאן שיר של ביפהארט עם -
תחזיקו חזק - זמרות ליווי!!! אין לי בעיה ליהנות מביפהארט
משתולל וצורח, אבל לשמוע אותו שר עם זמרות ליווי זה כבר יותר
מדי. באלבום זה הכיוון כבר ממש מסורתי, והוא בהחלט נמוך מאוד
ברשימת האלבומים האהובים עליי של הקפטן. בנקודה זו, ביף מתחיל
לטפח יותר ויותר את קריירת הציור שלו, ואף פותח לראשונה תערוכה
של ציוריו.
שני האלבומים הבאים, "Unconditionally Guaranteed"
ו-"Moonbeams and Bluejeans", הם אלבומים שהקונצנזוס לגביהם
גורף - הגרועים ביותר של ביפהארט. כאן הוא הקים הרכב חדש
לגמרי, שזכה לכינוי הגנאי "Tragic Band", וכאן הכיוון הוא
מסחרי לגמרי. אני חייב לציין, לטובת ההגינות, שאת שני אלה לא
טרחתי לשמוע.
כך או כך, ביפהארט סיים סיבוב הופעות דווקא מצליח ב-1974 עם
להקת "הנרי קאו", מותש, מסובך משפטית בשל החוש העסקי הנוראי
שלו והתכונה לחתום עם כל חברה שרק רוצה, והגיע למצב שהוא לא
יכול לא להקליט ולא להופיע. בנקודה זו, 1975, ללא ספק השפל
הגדול ביותר בקריירה שלו, לוקח אותו זאפה תחת חסותו (או לפי
ביפהארט: הקפטן עושה לזאפה טובה ומציל את סיבוב ההופעות הכושל
שלו), והשניים יוצאים לסיבוב הופעות קצר ומשותף תחת השם "Bongo
Fury''.
לרוב שר ביפהארט את המילים של זאפה. השילוב הזה לא קסם לאף אחד
מהצדדים, ומאבקי האגו האלה סיימו מהר למדי את הסיבוב. ג'ימי
קארל בלאק, מתופף עבר של זאפה וחבר קרוב של ביפהארט, מספר
שביהפארט מילא שלוש חוברות ציור באיורים מרושעים של זאפה בכל
מיני פוזיציות ותפקידים שטניים. אלבום באותו השם יוצא בסוף
השנה, יציאה חלשה לשני הצדדים, וביפהארט החליט שוב לפרוש מעולם
המוזיקה. הוא חזר למדבר מוהאבי עם אשתו, ג'נט, והם גרו בקרוון
בו הוא גר, למעשה, עד עצם היום הזה.
ב-1976 ביפהארט התעשת, הקים להקה חדשה מכלום, תותחים אחד אחד
(ביניהם שוב פליט מ"האימהות", הטרומבוניסט ברוס פאולר), ונכנס
להקליט אלבום חדש. האלבום נגנז עקב בעיות משפטיות נוספות, ורק
שנתיים אחרי כן הקליטו מחדש ביפהארט והחברים אלבום חדש, קאמבק
אחרי שלוש שנים. ואיזה קאמבק! "Shiny Beast", שיוצא ב-1978,
הוא יצירת מופת חזקה מאוד והאלבום הטוב ביותר של ביף מזה שמונה
שנים, ואולי גם בכלל. אלבום אדיר, פחות אוונגרדי ויותר בלוזי,
עם נגנים אדירים. המוזיקה קצת זאפאית הפעם בנקודות מסוימות,
בעיקר בהשפעת ארט טריפ שחזר גם הוא לאלבום זה, והמארימבה
המשובחת שלו, אבל ביפהארט כאן הוא בהחלט במיטבו. אלבום כמעט
מושלם.
שנתיים אחר כך, הקליט ביפהארט את "Doc at the Radar Station".
השנה היא 1980, אבל נדמה שסגנונית הקפטן חזר בזמן עשור אחורה,
לימי "טראוט" העליזים. הסגנון הוא שוב הפסיכוזה הביפהארטית
המוכרת של מקצבים מטורפים ואטונליות ופרי ג'אז, וזה אולי
האלבום הקשה ביותר של ביפהארט והמג'יק באנד. האלבום המצוין
הוגדר על ידי מבקרים כ"האולין' וולף פוגש את ג'וני רוטן".
ביפהארט כמעט לא שר כאן בכלל, אלא רק צורח כפי שלא צרח, נדמה
לי, מעולם. לא קל, כל העסק הזה.
חוצמזה, ביפהארט גם גילה באלבום הזה, באיחור של עשור וקצת, את
המלוטרון, וזה לדעתי האלבום היחיד בעולם בשנה הזאת שמכיל האת
הכלי הארכאי הזה.
ב-1982 יצא אלבומו האחרון של ביהפארט, "Ice Cream for Crow",
שמורכב בעיקר משאריות של שני האלבומים הקודמים וקצת שירים
חדשים. עם הרבה מאוד עזרה מחברים ובלי שום כסף, הקפטן הוציא את
האלבום, פרידה קודרת מעולם המוזיקה. מעתה והלאה, ביף קיבל את
ההחלטה הנועזת להתמיד בציור. קריירה זו הניבה, ועדיין מניבה
לו, הרבה יותר כסף ממה שהרוויח ב-15 שנה של הופעות ותסכולים.
עד היום חי לו ביפהארט בצמצום, במצב לא ברור במיוחד; הוא לא
מת, אך ידוע כי זה שנים רבות הוא חולה בטרשת נפוצה או מחלה
סופנית אחרת.
