[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אינני יכול לתאר במילים את הרגשתי כשנפל בידי היומן הזה. הייתי
אז סטודנט שהתקרב לגיל שלושים, בדרך לתואר שני. בתואר הראשון
למדתי היסטורייה של הזמנים המודרנים, בתואר השני התמקדתי
בתקופת "זריחת הזוהר", תקופה שבימים ההם נקראה "העידן החדש".
רבים מכם מכירים את הסיפור הזה, כאשר שואלים אותך מה אתה לומד
ואתה עונה: "היסטורייה כללית". מיד הפרצופים המחויכים שמולך
הופכים ונעשים נבוכים - "מה עושים עם זה?" היא השאלה הנפוצה
ביותר.
גם אני לא ידעתי, השארתי את התשובה לגורל, שיענה במקומי. כל מה
שיכולתי לומר להגנתי היה "אני אוהב את התקופה הזו, אורח החיים
העלום הזה, של חברה מתקדמת וטכנולוגיה פורחת מצד אחד ותמימות
כל כך פשוטה מן הצד השני, נראה לי קוסם לחלוטין."
עוד בלימודיי לתואר הראשון מצאתי את עצמי פעמים לא מעטות יושב
ובוהה בתיקרה, חולם: במסדרונות דמיוני צעדתי אל הדלת עם מזוודת
עסקים בידי הימנית, עוטה על גופי חליפת עסקים. אני פותח את
הדלת לתוך הבית שהיה רכושי שלי והאשה, שהיא רק שלי, מחכה לי,
מצפה לי עם חיוך, ארוחה חמה ונשיקה. את הארוחות הם ממש בישלו
אז עם אש, למרות שגלי המיקרו כבר התחילו לבצבץ באוויר. אז הם
חיו בתאים משפחתיים, בדרך כלל האב היה המפרנס העיקרי, אם כי יש
עדויות שסותרות עובדה זו.
מה שהוכרע מעל לכל ספק, ועליו כל החוקרים מסכימים, הוא שהילדים
חיו עם הוריהם. נראה לי שיותר מכול העובדה הזו משכה אותי
כבחבלי קסם אל אותה תקופה תמימה וישנה. היה משהו אישי, פן מרגש
שחסר מאוד בתוקפתנו.

כך קרה שבאחד מימי הקיץ החמים, במהלך לימודיי לתואר השני
בסיפרייה, הטריד את חלום ההקיץ שלי רעש של ספר הנופל על
הריצפה. האשה שהפילה אותו לא שמה לב והמשיכה בדרכה.
"גבירתי, הספר שלך", קראתי בעודי חוזר למציאות ומעלעל מעט בספר
הלימוד שהיה מונח על שולחני. היא לא הגיבה והמשיכה ללכת. בו
ברגע קפצתי ממקום מושבי, אחזתי בידי את הספר ודלקתי אחריה
לכיוון היציאה, ממנה נעלמה.
המרדף נמשך עד למחוץ לבניין, הקמפוס המה אנשים והיא נבלעה
ביניהם. חזרתי לספריה עם הספר שהיה בידי. כשהבטתי בו לראשונה
הוא נראה לי מעט מוכר, הייתה זו הכריכה הקשה שכבר לא עושים
בימינו שמשכה את תשומת לבי. כריכות כאלה - ידוע שהיו עושים רק
בתקופה אחת, התקופה אותה אני לומד. קשה לי לתאר את ההתרגשות
וההתפעלות שאחזה בי, "רעד" זה כל מה שלבי הפואטי יכול לנסות
להסביר.

"דף זה הראשון, יהיה גם האחרון"
היה כתוב בגדול בעמוד הראשון, הכתב היה עברית עתיקה.
מה שהיה מדהים עוד יותר היה השורה מתחת ובה רשום "20.6.43".
"איזה 43?" שאל מוחי בתדהמה... 1943? 2143? 2043? הכול יכול
להיות. היה ברור לי שאם זו לא מתיחה של אחד ממכריי, אני מחזיק
באמתחתי ארכיון היסטורי, מסמך נדיר מהתקופה הרחוקה ההיא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נריץ קמפיין שבו
נשכנע את כולם
שהרגת שישה
מיליון איש
ופתחת מלחמת
עולם שניה.

הקופירייטר של
אלוהים מחלטר
בייעוץ לאחד
אדולף שרצה
להכנס לספרי
ההיסטוריה


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/4/05 9:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טה פנטה

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה