אלוהים אדירים,
כאן רגש העולם.
עיניי מביטות אל הקופסא,
ומייד עולה בי זכרון הטעם.
היד ניגשת ובאילתור מתוכנן
שולפת אחת בשתי אצבעות של אמן.
תחושת הגליל הרך שנבלע בין שתי אצבעות
היא פיסות של עשב שמכילות את כל חיי.
מורמת אל פה בתנועה מהירה-מחושבת,
השפתיים מלחכות את זכר הטעם המר,
יד אל מצית ניגשת,
האצבע מוכנה על ההדק,
אך שניה לפני רגע האמת
מישהו עוצר את הסרט
לפני המחבל המתפוצץ.
העולם עומד
ואני על במה מדליקה סיגריה זו לזכר:

אני מדליקה אותה לזכר הסבל, לזכר האהבה, השמחה והבכי.
אני מדליקה אותה לזכר תום נעורים שהרסתם.
אני מדליקה אותה לזכרך, שנטשת אותי ושברת את ליבי.
ולזכרך,
וגם לזכרך.
(הו, עצב מתוק)
אני מדליקה אותה לזכר תקופה.
ועוד תקופה.
לאמא ואבא שהביאוני עד הלום.
אני מדליקה אותה לזכר הכוכבים, הירח והשמש.
אני מדליקה ואומרת שמחר אפסיק לעשן.
אני מדליקה אותה לחיי הצדק שחוגג נצחונו
אולי בפלנטה אחרת.
אני מדליקה אותה לזכר שישה מליון,
(אלוהים, אני עוד זוכרת)

ולשירת התקווה
לא, אין צורך לקום,
זזזזצ...
תם הטכס.