מה כבר אפשר לומר לאדם שאיבד כל תקווה בחייו?.האם אפשר לעודד
אותו ולומר לו שכל יום הוא יום חדש, כשכל יום שעובר כאבו רק
גדל ומתעצם והכח לקום מהמיטה הוא כח על טבעי? אולי בכלל צריך
לעודד אותו לקפוץ.
האיש שעמד לצידי על אדן החלון ואיים לקפוץ היה בן 42, בעל
מפרצים רחבים ועיניים דומעות. אשתו נהרגה בשבוע שעבר בתאונת
דרכים. ילדיו נרצחו בפיגוע טרור כמה שבועות קודם. אתמול נפטרה
אמו ממחלה קשה. היום נדרס כלבו על ידי משאית זבל. מוזר שדווקא
כלבו הוא הגורם לשבירתו אך כמו שאומרים כל כלב בא יומו. ויומו
של האיש הזה שעמד לצידי על אדן החלון הגיע.
ניסיתי בכל זאת להכניס קצת שכל לראשו. או להוציא קצת אם תרצו.
לפחות נשארו לך אחיך, אמרתי לו בקול חלוש ובגרון יבש ואז
נזכרתי שהוא בן יחיד. מה עם העבודה שכל כך אהבת? ניסיתי שוב
ואז נזכרתי שהוא פוטר ממנה כשלא התייצב לעבודה כשילדיו נרצחו
ואשתו נדרסה. אין רחמים היום במדינה שלנו, מדינה ללא רחמים.
האיש הזה שעמד לצידי על אדן החלון נותר בודד בעולם קר ואכזר
ללא שום נפש חיה שתעזור לו. ואני מנסה לעזור. מנסה אך לשווא.
ת.א לורנס כתב ש"רבים מעדיפים עונש מוות על עונש החיים", ובכן,
אין לי מה להוסיף לעניין זה.
הרגשתי חסר אונים כמו האיש הזה שעמד לצידי על אדן החלון וקיווה
למות. כמה חזק הרצון לחיים, גדול פי כמה מהרצון למוות. האיש
שעמד לצידי ניסה וניסה אך לא הצליח לשחרר את ידיו מן המעקה.
הוא פחד. הפחד איננו רק הגנה אוטומטית מפני המוות.
קפוץ, לחשתי אליו. קפוץ ועשה את מה שאתה שואף לעשות. קפוץ כי
אין לך דרך אחרת. קפוץ, צעקתי אליו וצעקתי הגיעה עד שמיים.
האיש שעמד לצידי על אדן החלון נעצר שנייה ודומם מנועיו, עצם
עיניו וקפץ.
וכי מה יכולתי להגיד לאדם שאיבד כל רגש אנושי בתוך סערת העצב
שנקלע לתוכה? וכי מה יכולתי לומר לאיש הזה שלא נותר לו דבר?
אולי יכולתי לגלות לו שהמקום ממנו קפץ אינו גבוה מספיק ושהוא
יישאר משותק כל חייו עם אותן מחשבות ורגשות נעולים איתו באותו
חדר קטן ממנו לא תהיה לו כל יציאה. אולי יכולתי... אבל האיש
הזה שעמד על אדן החלון, הוא אני.