"אני יודעת את זה, אמרת את זה לפני והבנתי", היא אמרה את זה
וכל כך כאב לה כי היא לא רצתה לקבל את זה.
"אתה יכול להפסיק לחזור על זה?! אתה לא רוצה אותי, אוקי, אבל
תפסיק... אני לא מנסה להשיג אותך יותר, הכדור בידיים שלך כרגע,
אני רוצה שפשוט שנשאר ידידים".
זה היה די ברור שהיא רצתה יותר... היא רצתה אותו, את כולו,
שיהיה שלה והיא שלו.
"אני לא מזכיר את כל הזמן... ואני באמת רוצה שנהיה ידידים,
בואי פשוט נעבור נושא...?"
משהו חנק את שניהם, הדבר ששניהם רצו להגיד אחד לשני, לשחרר את
המתח הגדול שעמד ביניהם, אבל אף אחד מהם לא חשב שהשני יקבל את
זה. הם עברו נושא, דיברו על החיים, על המקום שכל אחד עומד בו
בחייו, אבל זה לא עבד, זה היה חסר בסיס ותוכן. המקומות ששניהם
עמדו בהם היו כל כך שונים, היא הייתה עדיין בתיכון, והוא כבר
כמעט סיים צבא, הדבר היחיד שאיחד אותם היה אותו נושא, הנושא
ששניהם נמנעו מלפתוח, אותו נושא לא סגור שמצד אחד היה הבסיס
שלהם ליחסים ומצד שני הרס אותם לגמרי. הם פשוט לא היו מוכנים
להודות שהם צריכים להיות ביחד, לפחות ככה זה היה מצידו, הוא לא
יכל לחשוב על להיות עם מישהי שהיא לא בגילו ושלא נמצאת באותו
מקום כמוהו. לה זה לא הפריע, אבל מה היא יכלה לעשות? היא ניסתה
כבר הכל, היא הציעה לו, והוא דחה, עכשיו רק הוא יכול להפוך את
הגלגל.
באותו ערב היא חזרה הביתה, השעה הייתה מאוחרת ממש.
היא הלכה למטבח, לקחה סכין ועלתה לחדרה.
הרבה מחשבות עברו לה בראש, היא כל כך רצתה ללכת, היא רצתה לא
להיות יותר, היא רצתה להיעלם, לא להרגיש את הריקנות שהציפה
אותה.
היא התיישבה ליד השולחן בחדרה, הוציאה מחברת מהתיק, תלשה דף
והתחילה לכתוב:
"רציתי להגיד לך כמה אתה חסר לי, מה שהיה פעם נגמר, חלף עם
הרוח - כמו שאומרים בסרט ששנינו כל כך אוהבים לראות, ואני
יודעת שמצד אחד לא נאמר כבר הכל. מכיוון שאחר כך כבר לא אהיה
פה אני רוצה להגיד לך הכל, אני רוצה להגיד לך שאני אוהבת אותך
וקשה לי שזה לא מתאזן עם הצד שלך, אני יודעת שאני לא יכולה
להאשים אותך בזה, אבל כן, זאת אחת הסיבות לכעס הבלתי מוסבר שלי
עלייך, שאתה לא רוצה אותי, שאתה לא חושב עליי, אבל עכשיו זה לא
משנה יותר, אני מרגישה ריקה, חסרת טעם, אין לי כבר מה לעשות פה
יותר, אולי עדיף לי לעזוב, לפרוש בשיא כמו שאומרים? לא יודעת,
בכל מקרה שיהיו לך חיים נהדרים אהובי, לילה טוב..."
היא לקחה את הסכין החדה והעבירה אותה על ידה, מרגישה את הסכין
הקרה על עורה, ובלי לחשוב יותר מדי חתכה את עצמה חתך קן בעורק
שעל ידה. הדם נשפך, אבל כבר לא כאב לה, היא שקעה, מרגישה את
השלווה שבשקט האין סופי.
למחרת מצאו אותה הוריה על הרצפה בחדרה, ויחד איתה את מכתבה.
זהו, זה נגמר, והיא לעולם לא תדע, בחייה לא תבין כמה טעתה, כמה
הוא אהב אותה, כמה הוא רצה אותה, כמה שזה היה הדדי והוא, הוא
לעולם לא ידע אותה.