אין לי שרירי צחוק.
ניסיתי להסביר לו, שפשוט אין לי. אני לא מצליחה לצחוק. אפילו
לא לחייך, חיוך קטן. ניסיתי להסביר לו, אבל הוא לא קלט.
אמר לי שאני דיכאונית.
אמרתי לו שזה פגם מלידה, לא רציני.
אמר לי שזה בלתי אפשרי.
אמרתי לו לעזוב, שיילך. אם הוא לא מבין, שלא ינסה.
והוא הסתובב, והלך. צעד אחרי צעד הבטתי בו הולך, צעדים
מהוססים, כאילו הוא עדיין לא מאמין.
הוא הלך, ולא ראיתי אותו עוד.
באותו הרגע פרץ מתוכי צחוק גדול. צחוק חי, אמיתי.
"זה תמיד עובד", חשבתי לעצמי.
אולי אני שונה, מוזרה, אבל מספיק לי אדם אחד שיודע על הצחוק
שלי. ששומע אותו, שמכיר אותו, שאוהב אותו.
וחבל על העצבים של כל השאר.
דיכאונית אמר לי? דיכאונית אחותו. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.