הפעם האחרונה שראיתי את אבא היתה לפני משהו כמו 19 שנים, כשעוד
הייתי ילד קטן, בן 6 סך הכל.
יש לי זכרונות ממשיים מאבא שלי, לא שלא צריכים להיות לי, כיוון
שהייתי יחסית בוגר, אבל הזכרונות האלו נמצאים אצלי עמוק בתוך
הראש, ממאנים לעזוב. די ברור למה.
אחד הדברים שהכי הציקו לי זה שלא הספקתי לעשות משהו אחד אחרון
לפני שאבא שלי עזב.
אני זוכר איך לפני כתשעה עשר שנים אבא שלי ארז את חפציו ויצא
את דלת הבית בפעם האחרונה.
אני זוכר איך בתור ילד קטן דווקא הייתי מאוד גאה שאבא שלי הולך
למלחמה, מבחינה מסויימת.
הוא נעל את נעלי הצבא שלו, המצוחצחות להפליא, שכן הקפיד לצחצחם
מדי ערב, לבש עליו את המדים החמים שזה עתה סיימה אמא לגהץ
ונפרד מאמא בנשיקה.
אני לעומת זאת עשיתי את עצמי ישן בחדר שלי, כיוון שפחדתי.
זה לא הפריע לו לתת לי נשיקה על הראש ולהבטיח לי בלחישה שהוא
יחזור.
פחדתי מעצם העובדה שאבא הולך למלחמה. תחושות אמביוולנטיות של
גאווה מול פחדנות שררו בתוכי.
מצד אחד יכולתי להשוויץ בגן שאבא שלי הולך למלחמה, אבל מצד שני
לא יכולתי לומר מתי הוא יחזור, בעוד שילדים אחרים, שאבותיהם לא
הלכו, יכלו לומר מדי יום שלפחות הם רואים את אבא שלהם בבית כל
הזמן והוא משחק איתם.
גם אני רציתי שאבא שלי יחזור הביתה בשלב מסויים.
רציתי שהוא יבוא ונוכל לשחק במשחקים האלו שתמיד שחקנו לפני
שהוא הלך.
היינו אוהבים לשחק למטה בדשא של הגינה כדורגל. הוא היה תמיד
נותן לי לנצח כי אחרת הייתי עצוב שהפסדתי, ואבא שלי לא אהב את
זה שאני עצוב. היינו משחקים גם כל מיני משחקים אחרים כמו
תופסת, ובחיילים כאלו קטנים, ששנים אחרי שאבא שלי יצא למלחמה
חשבתי שהם היו דומים לו רק עשויים מפלסטיק.

אני זוכר איך כמה ערבים אחרי זה ראיתי את אמא שלי יושבת בסלון
בוהה במסך הטלויזיה הכבוי.
היא בכתה.
בדיוק חזרתי מעידן, השכן, אחרי ששיחקנו אצלו ברובוטריקים,
ושאלתי אותה למה היא בוכה.
היא אמרה לי שלא משנה, שהיא תספר לי אחר כך ושאני אלך לחדר שלי
עכשיו.
לא רציתי.
התיישבתי לידה בסלון והתחלתי לבכות גם אני, בלי לדעת למה.
הסיבה היחידה לבכי היתה שאמא שלי בוכה, וכשהיא בוכה סימן שמשהו
רע קרה כי היא לא בוכה סתם, את זה כבר למדתי.
היא ראתה אותי בוכה ואז צחקה קצת צחוק מהול בעצב, וחיבקה אותי
וליטפה לי את השיער.
תמיד שנאתי שמלטפים לי את השיער אבל ויתרתי לה הפעם, כי היא
בכתה.
אז היא סיפרה לי שאבא לא יחזור הביתה יותר מהמלחמה.
שאלתי אותה איך יכול להיות שהוא לא מקיים את ההבטחה שלו, אז
היא אמרה לי דברים שבאותו רגע, בתור ילד בן שש, לא נתפסו
בעיניי כל כך.
היא אמרה ש"יש דברים שאבא לא שולט עליהם. אלוהים החליט שהוא
רוצה שאבא יעזור לו במלחמה שלו שם למעלה בשמיים ולכן הוא לא
יחזור יותר".
הסתכלתי על עיניה של אמי כלא מבין, מפסיק לרגע קט לבכות בשביל
לנסות בכל זאת לקבל ממנה הסבר מפורט יותר, וכל מה שקיבלתי היו
כמה מילים שבאותו רגע נראו לי קרות כל כך.
"אבא נהרג במלחמה, יוסי, הוא לא יחזור יותר הביתה".

כשהיא אמרה את זה עזבתי אותה וצעקתי עליה שהיא משקרת שהיא לא
יודעת מה היא אומרת בכלל ורצתי לחדר שלי, להתחבק עם הדובי
ולבכות בשקט.
בכיתי הרבה, אבל לאו דווקא בגלל שזה עתה נתבשרתי שאבא שלי
נהרג, כי עם כל הכבוד, לילד בן שש קשה לתפוס את מושג המוות,
מבחינתו אבא שלו כרגע בגן עדן וכשהוא יסיים את ענייניו שם הוא
יחזור הביתה להמשיך להכין לי פאנקייקים על הבוקר ולשחק איתו
כדורגל בימי שבת.
ובכל זאת, ישבתי שם, בוכה, לא מפסיק לבכות לשניה.
לא הצלחתי מעולם לסלוח לעצמי שהעמדתי פני ישן בפעם האחרונה
שראיתי את אבא שלי, ולא נפרדתי ממנו כראוי לפני שהוא הלך
למלחמה.