אני לא ידעתי שזה יהיה כל כך קשה להתגבר עליו.
שזה יהיה כל כך קשה להיות בלעדיו.
שזה יהיה כל כך קשה לא לספר לו מה קורה איתי, ולא לשמוע מה
קורה איתו.
לא ידעתי שזה יהיה כל כל קשה לראות אותו, ולא לחבק אותו.
לראות אותו, ולא לחייך אליו.
החיבוק שלו, מעניק כל כך הרבה ביטחון.
כל פעם שהוא מחבק אני מרגישה שהכל בסדר, ששום דבר לא יכול
לפגוע בי.
שהוא תמיד יהיה שם.

מצד אחד מה שהוא אמר לקרן ניחם אותי.
גרם לי להבין שאני לא לבד.
שאני לא היחיה שקשה לה, וכואב לה.
שגם הוא לא התגבר.
אבל מצד שני, זה משך אותי פנימה.
זה גרם לי לחשוב עליו שוב.
זה גרם לי לנסות להבין מה השתבש בקשר שלנו.
זה גרם לי לחשוב שאולי עדיין היינו ביחד עכשיו.
ואני שונאת את זה.
אני שונאת לחשוב על דברים שקרו, ולהתחרט עליהם.
אני אף פעם לא עושה את זה.
אני תמיד חושבת מה שהיה היה וזהו.
אני שונאת להתחרט.
אבל אני לא מתחרטת על הקשר הזה.
בכלל לא, הוא אחד הדברים שאני הכי שמחה עליהם.
אוף, לא יודעת.
מה שאני יודעת זה שאני צריכה לעבור הלאה.
שאני צריכה להתגבר עליו.
ושאני כל כך מתגעגעת אליו.
שאני פשוט צריכה לשבת ולדבר איתו, על הכל.
שאני צריכה חיבוק.
את החיבוק שלו.

אני חושבת שאף אחד לא מכיר אותו בדרך שאני הכרתי אותו, שאף אחד
לא ראה את התמימות שבו, כמו שאני ראיתי אותה.
את הברק הזה שהיה לו בעיניים.
את האושר הזה שהוא מקרין לסביבה.
הוא פשוט אחד האנשים הכי מיוחדים שהכרתי.
ואני לא מתכוונת לאבד אותו, אבל רק בתור ידיד.