"בוקר טוב, ליאור."
"בוקר טוב, חיים."
"איך אתה מרגיש?"
"קצת מותש אבל בסדר... אני חושב..."
"הם מחכים לך בחוץ... להכניס אותם?"
"מי? מיכל וה...? אני לא מאמין שהיא רוצה לראות אותי! הייתי כל
כך לא בסדר!..."
"עובדה. אתה רוצה שהם ייכנסו?"
"אני לא יודע אם אוכל לעמוד בזה, חיים..."
"בין כה וכה המפגש הזה יצטרך להתקיים מתישהו..."
"בסדר, תכניס אותם..."

דוקטור פולג יצא מהחדר ואחריו נכנסה בחורה צעירה אוחזת בידו של
ילד קטן כבן שלוש.
היא התיישבה על הכיסא שניצב ליד מיטתו של ליאור והושיבה את
הילד על ברכיה.

"שלום, ליאור. אני שמחה לראות שאתה סוף סוף בסדר."
"רגע... את באת לבקר אותי?"
"כן. הייתי באה הנה כמעט כל שבוע. כולם מכירים אותי פה."
"באמת?... אני שמח לשמוע זאת."
"אפילו תום בא איתי כמה פעמים... קראתי לו כך כדי להזכיר לעצמי
כמה תמימה הייתי..."
"אני מתנצל מכל הלב, מיכל. את מאמינה שאני אפילו בקושי זוכר את
כל מה שהיה לפני התאונה?"
"זה בסדר, ליאור, אני מאמינה לך."
באותו הרגע נכנסה לחדר אמא של מיכל ולקחה את תום החוצה. היא
רצתה לתת להם קצת זמן לדבר ביחידות.

"הוא די דומה לנו. את לא חושבת?"
"כן... אמא שלי אומרת שיש לו את השיער שלי והעיניים שלך."
"מיכל, את דיברת עם ההורים שלי במשך כל הזמן הזה? הם עזרו
לך?"
"לא, ליאור. אתה יודע שאחרי אותו היום שלקחת מהם את המכונית הם
סירבו לשמוע כל דבר שקשור אליך. אבל זה בסדר, אמא שלי עזרה לי
המון. וגם לא היו לי הרבה בגרויות להשלים ואת רוב החומר למדתי
בבית. לא היו לי בעיות..."
"מיכל, אני ממש מצטער... תראי, אני לא יודע מה יהיה עכשיו..."

"זה בסדר, הוא עדיין לא יודע מי זה אבא שלו. אמרתי לו שאבא שלו
נסע לנסיעה ארוכה. אתה יודע שזה פחות או יותר הסיפור שמספרים
לכולם."
"כן, נכון שאני לא בטוח בקשר להרבה דברים שנוגעים לעתיד אבל
אני יודע שאני לא אנטוש את הבן שלי. את מבינה מיכל?!... אני לא
אשאיר אותו בלי אבא!"
"טוב... אז עד שישחררו אותך אני אביא אותו לבקר מדי פעם."
"בסדר... אני אשמח לדבר איתך שוב..."
מיכל קמה מהכיסא, נשקה ללחיו של ליאור ויצאה מהחדר.

לאחר שיצא מביתה של מיכל חזר ליאור למועדון. הסלקטור שזכר את
הנער השיכור שהשתולל במועדון כמה שעות קודם סירב להכניסו.
ליאור הלך למכונית שלקח מהוריו, התיישב מאחורי ההגה וסגר את
הדלת. הוא הדליק את הרדיו והגביר אותו עד שלא יכל לשמוע את
הרעשים ברחוב. הוא לקח מהמושב האחורי שקית עם כמה בקבוקי
וויסקי, שהחל לשתות עם חבריו, והחל לשתות מהם עד שלא נותרה
טיפה. כך ישב במכונית במשך שעה. כעבור שעה ליאור התניע את
המנוע והחל לנסוע בכביש. היעד שלו אינו ברור, הוא פשוט נוסע,
המוסיקה הרועשת והאלכוהול בדם עשו לו טוב. הוא ניסה לעקוף את
המשאית האיטית שנסעה לפניו ולפתע מבלי להבין איך, הוא ראה שני
אורות לפניו. כמה שניות אחר כך נשמע קול התנגשות...

"את מכירה את החולה ליאור ברק."
"כן, אפשר לומר. תוכלי לומר לי באיזה חדר הוא?"
"206 גברת. רגע, את לא יכולה להכנס בלי אישור! חזרי הנה! את לא
יכולה להתפרץ!..."

ליאור שמע הרבה צעקות מחוץ לחדרו כאשר דלת חדרו נפתחה ולחדר
נכנסה בחורה צעירה בת 20. אחריה באה בריצה האחות מירי.

"תסלח לי, ליאור, אבל לא הצלחתי לעצור אותה."
"תסלחי לי את, גבירתי, אבל באתי בנושא חשוב ביותר!"
"זה בסדר, מירי. למרות שאני לא זוכר את הבחורה הזאת אני בטוח
שאם היא התפרצה ככה לכאן אז יש לה סיבה טובה."

מירי ההמומה יצאה מהחדר והשאירה את ליאור עם הזרה שהתיישבה
בינתיים ליד מיטתו.

"קוראים לי רונה כהן, אני הבת של שלומי כהן. אני יודעת שאתה לא
זוכר אותי וזה בגלל שמעולם לא נפגשנו."
"באמת? אז איך את מכירה אותי?"
"אני לא ממש מכירה אותך. אני רק יודעת שאתה האדם שגרם לי הכי
הרבה סבל בחיים!"
"מה?! איזה סבל אני יכול לגרום למישהי שאני בכלל לא מכיר! על
מה את מדברת?"
"אל תיתמם עכשיו! אתה יודע שאני מדברת על התאונה!..."
"איזה תאונה?... רגע... התאונה ש..."
"אל תגיד שאתה לא זוכר! לא מספיק שהרגת את אבא שלי בתאונה
המטומטמת הזאת שגרמת לה, אתה גם מכחיש הכל?!"  
רונה התחילה לבכות. ליאור היה ממש מבולבל. הוא הרג בן אדם? אבל
למה לא סיפרו לו על זה? באותו הרגע נכנס דוקטור פולג לחדר
בריצה. הוא קיווה שיגיע לפני שליאור ישמע דברים שלא היה אמור
לשמוע בשלב הזה, אך הוא הגיע באיחור.

"חיים, למה לא סיפרת לי את כל האמת?!..."
"אני מצטער, ליאור, אולי הייתי צריך לספר לך את זה קודם... חבל
שכך אתה שומע את הדברים."
"דוקטור, מה זאת אומרת לא סיפרת לו? איך הוא לא זוכר את
התאונה?"
"ליאור איבד את הזיכרון. הזיכרון שב אליו לאט לאט אבל את הרוב
הוא עדיין לא זוכר."
"חיים, אני מבקש ממך תספר לי הכל עכשיו. נמאס לי לגלות דברים
בחלקים."
"החלקים האלה רק אמורים לעזור להחלמה שלך אבל אני בכל זאת אספר
לך את הכל."

דוקטור פולג התקרב למיטתו של ליאור וסיפר לו את כל הפרטים על
אותו לילה נוראי.
כל הדברים ששמע גרמו לו להיות מבוהל. הוא הרג בן אדם בגלל שחשב
רק על עצמו!
ועכשיו יושבת לפניו הבת של האיש שהרג. איך הוא יכול לבקש ממנה
סליחה? להגיד לה שבאמת לא התכוון?

"רונה, אני מצטער. אני באמת לא התכוונתי... אם הייתי יודע שזה
מה שיקרה..."
"אם היית יודע?... גם אם לא היית יודע לא היית צריך לעשות את
זה! אבא שלי היה הכל בשבילי!... ואתה לקחת לי אותו! אתה
והשטויות שלך! המשפחה שלי לעולם לא תחזור להיות כמו שהייתה
והכל בגללך! ברגע הראשון ששמעתי שקמת מהתרדמת באתי כדי להראות
לך כמה סבל גרמת!"
"אני לא יודע מה להגיד לך... אני עשיתי הרבה טעויות וכל כך
הייתי רוצה לתקן אותן..."
"לתקן?... איך אתה חושב שאי פעם תוכל לתקן את הטעות הזאת? אני
לא יודעת מה עוד עשית וזה גם לא מעניין אותי! אבל דבר אחד אני
יודעת והוא שאני בחיים לא אסלח!"
"אני בכל זאת מקווה שאני אוכל לפצות אותך בצורה כלשהי
מתישהו..."

רונה קמה מהכיסא בעצבנות.
"לעולם! לעולם, לא תוכל לפצות אותי! ולעולם אני לא אסלח לך!
הכלא הוא מקום טוב מדי לאנשים כמוך! אבל העונש הכי גדול שלך
תהיה הידיעה שהרסת למשפחה שלי את החיים סתם כי היית שיכור
ומסומם. אתה לא יודע כמה אני שונאת אותך!"

היא יצאה בריצה מהחדר והשאירה את ליאור ההמום לבד בחדר עם
דוקטור פולג.