1  חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה.
2  טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה.
3  שלחה נערתיה תקרא על-גפי מרמי קרת.
4  מי-פתי יסר הנה חסר-לב אמרה לו.
5  לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי.
6  עזבו פתאים וחיו ואשרו בדרך בינה.
7  יסר לץ לקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו.
8  אל-תוכח לץ פן-ישנאך הוכח לחכם ויאהבך.
9  תן לחכם ויחכם-עוד הודע לצדיק ויוסף לקח.
10 תחלת חכמה יראת יהוה ודעת קדשים בינה.
11 כי-בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים.
12 אם-חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא.
13 אשת כסילות המיה פתיות ובל-ידעה מה.
14 וישבה לפתח ביתה על-כסא מרמי קרת.
15 לקרא לעברי-דרך המישרים ארחותם.
16 מי-פתי יסר הנה וחסר-לב ואמרה לו.
17 מים-גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם.
18 ולא-ידע כי-רפאים שם בעמקי שאול קראיה.

משלי, פרק ט'.

כאן אנו מוצאים איזכור לטיפוס שמופיע רבות בספר משלי, טיפוס
הפתי.
והיות וטיפוס הפתי מוזכר כמה וכמה פעמים בספר משלי, נראה
שהמחבר מייחס חשיבות לסוג טיפוס זה.
ומיהו הפתי? ובכן, פתי הוא פשוט אדם טיפש,  כאן הוא מוצג כאדם
שקל לו להתפתות - ואכן, ישנה קירבה לשונית בין המילה 'פתי'
למילים 'פיתוי' ו'פיתיון'. כולן באות מהשורש פ.ו.ת,
ומעניינת הקירבה הלשונית בין 'פות' (אבר מין נשי) לבין
'פיתוי'. כביכול, באשה טמון כוח פיתוי, כוח להפוך את הגבר
לטיפש, והכוח הזה טמון במיניות שלה. ו'גבר פותה' הוא אדם שנענה
לפיתוייה. כלומר, יש כאן קשר בין טיפשות לבין כניעה לפיתוי.
'טיפש' הוא מי שמתפתה, מי שמוכן לזנוח עקרונות ומהות בעבור
תענוג.
ועתה, להרחבה של הרעיון: כשרוצים לגרום לאדם לסטות
מעקרונותיו, שמים לו פיתיון ואז הוא נלכד. כלומר, הטיפשות היא
כמו מלכודת, והחוכמה היא החופש. כדי להישאר בחופש - על האדם
לוותר על קריאת הפיתוי.
וטיפשים הם אלה שנשארו מאחור, נפלו למלכודת הפיתוי. לא זכרו את
המטרה ולא שאבו ממנה כוח - הכוח להגיד לפיתוי "לא!". הטיפש לא
ממוקד במטרה שלפניו, הוא תר אחר תענוגות שמצויים בצידי הדרך.
הוא תר אחר אפשרות ללקק טיפות דבש. ואז, משמצא אותן, הוא הולך
בהן לאיבוד ושוכח את מה שלפניו. קסם התענוג הוא כמו חלום שאינך
רוצה להקיץ ממנו אל המציאות הקשה.
להתפתות זה ליפול עמוק יותר לתוך השינה. השינה כמו להיות שקוע
בצפיה בטלוויזיה. כשהתכניות שמוקרנות שם הם כמו החלומות; כל
שהתכנית מגרה ומרתקת יותר, כך קשה לזנוח אותה ולחזור למציאות.
ככל שהפיתוי מתוק יותר, כך קשה יותר לזנוח אותו ולחזור בחזרה
לחיים.
החכם ער והוא נותר כזה ביכולתו לסרב למנעמי הפיתוי. וזאת כי
הוא יודע את המחיר, אותו יצטרך לשלם בשל כך. מחיר ויתור על
ידיעה מה באמת קורה.

הפתיונות תמיד מופנים ליצר, לרגשות הנמוכים: לחשק, למין.
החוכמה, לעומת זאת, קשורה לתודעה ולנפש. הפתיונות מורידים את
האדם דרך מחילות העונג, אל המרתף של הוויתו. החכם יודע להגיד
לא. וגם יודע למה להגיד לא. הפתי לא קולט את גודל המחיר שישלם
בגין החריגה למען הפיתוי.
איזהו חכם? זה שלא התפתה למשמני הארץ הזו. לבצלים ולשומים.
לעגבים ולקריצות של עוברי/ות אורח. זה שיכול לאטום לבו להפצרות
של כל רמות החשק והיצר ולדבוק במטרה כלשהי. הוא מעריך את חייו
ועל כן חושש לאובדן הערך על ידי כניעה לפיתוי.
הפתי לא מעריך את דרכו ולא יורד לסוף המשמעות של חייו, ועל כן
לא חושש ממה שיארע לו אם יחרוג פה ושם לטובת מעט הנאה וטיפת
תענוג.
סקירה של הכוחות המניעים את המין האנושי במהלך ההיסטוריה -
מגלה כי התפוררות של הישגים, או חוסר יכולת להישאר בשיא כלשהו,
התרחשו לעתים קרובות בגלל כניעה לפיתוי כלשהו. זה יכול להיות
שליט של ממלכה, (או סתם אדם בעמדת כוח), שאיבד הכול והביא את
ממלכתו (חייו) לעברי פי פחת, בשל הכניעה לפיתוי.
הפיתוי בראש ובראשונה מופנה למי שיש להם משהו שהמפתה רוצה
להשיג. והוא מיועד לסחוט ממנו משהו. והמפתה משיג זאת על ידי
הבטחה של תענוג. וכשמפותה מתפתה, הוא מעניק למפתה את שרצה
תמורת האתנן של התענוג.
הבעיה עם התענוג וההנאה, שברגע שמטפטפים טיפה, מיד מתעוררים
אלפי דמונים צמאי חשק, וצורחים שגם הם רוצים, רק עוד טיפה. ואז
קשה להתנתק. לפיתוי יש כוח ממכר. החכם מסרב לפיתוי כי הוא מודע
לגלישה במדרון החשק, שהכניעה לפיתוי הנוכחי תביא בעקבותיה.
מטרתו בחייו היא לעשות התמרה של ההנאה והתענוג להגשמה
ומשמעות.
החשק, היצר, החושים והמין הנם תאבי תענוג. ואילו התודעה והנפש
צמאות משמעות, תובנה והגשמה. העבודה של החכם היא להרגיל את
המערכת שלו לעבוד על סיפוק שבא כתוצאה מהגשמה עצמית וליקוט של
משמעות ותובנה, ולא על קפיצה משיא תענוג אחד למשנהו.

למעשה, בכל אדם קיימות שתי מערכות - מערכת גבוהה ומערכת נמוכה.
המערכת הנמוכה היא מערכת היצר, החשק והמין. המערכת הגבוהה היא
מערכת התודעה. המערכת הגבוהה היא בראש ובצוואר (אינטואיציה
ותודעה). המערכת הנמוכה בבטן ובאזור החלציים (תאוות, יצרים
ומיניות).
בכל מצב נתון, אחת מן המערכות נותנת את הטון. בכל מצב מערכת
אחת משותקת והשנייה פעילה. כשהנמוכה עסוקה בכניעה לפיתוי,
המערכת הגבוהה מתערפלת ויוצאת מפוקוס. וכשהמערכת של התובנה,
המשמעות והחוכמה מתעוררת, מערכת החשק והיצר נכנסת לרגיעה ושלום
בית.
הדוגמה השכיחה והזמינה ביותר היא מזון. אתה יכול לאכול בתבונה
ולאפשר אוכל מגרה במידה (המערכת הגבוהה), או אתה יכול להיות
קורבן לבוטן הבא ולטבלת השוקלד הבאה - ואז המערכת הנמוכה
שולטת.
אתה יכול לאכול מן התודעה או מן הבטן.
מיהו האוכל ? זה שבראש או זה שבבטן? מהיכן מגיע הרעב? החכם
מבין שעניין המזון הוא אך מטאפורה למצב הרבה יותר מורכב
וכוללני: חייו. האוכל הוא אך משל ליחסי הכוחות בין מושל לנמשל.
בין כוחו של פיתוי לעוצמת התודעה. קל יותר לחיות מפיתוי
לפיתוי, מאשר להגיד לו "לא". אך משאמר האדם "לא" לפיתוי, מרחב
חיייו מפונה לטובת הגשמה עצמית, חוכמת חיים ומשמעות, שהן
התפוקות הגבוהות והנעלות בחיים האנושיים.

ועם זאת, ולמרות כל זאת, החכם האמיתי לעולם לא גוזר על עצמו
התנזרות מוחלטת מפיתוי. הוא מאפשר את זה במשורה, עד גבול
מסוים. דבר זה הנו קשה הרבה יותר מאשר איסור מוחלט על כניעה
לפיתוי, כי כאן אתה צריך כל הזמן להיות עם אצבע על הדופק,
להיות ערני ולבדוק כל הזמן: כמה להרשות, מתי להרשות וכו'. וזאת
לעומת איסור מוחלט או הרשאה מוחלטת, שאז התודעה והעירנות
יכולות ללכת לישון.
החכם צריך להיות ער, וזאת כדי לעשות בקרה מתמדת של שיוויי משקל
ואיזונים. הוא חייב להיות באמצע, יודע שכל קיצוניות היא הרת
אסון עבורו. מצד אחד, התנזרות מוחלטת מפיתוי תהפוך את המערכת
שלו ליבשה, חסרת לחלוחית וחיוניות. ומצד שני, כניעה לפיתוי
תהפוך אותו לפתי ומגורש מהרמה היותר גבוהה ומשמעותית של חייו.
כאדם ער ומודע, הוא צריך לשלוט על רמת החופש שהוא מאפשר
לדמונים של היצר, המין והחשק. הוא אמור לדעת לשים גבולות. לתת
להם חופש מוגבל. ולרסן אותם כשהם רוצים לפרוץ את הגבולות.
דבר זה קשה הרבה יותר  מאשר לאסור לגמרי, ולהיות עריץ לגבי
החלקים הנמוכים של חייו. קשה יותר להיות שליט נאור; כל הזמן
להיות עם אצבע על הדופק ולדעת מתי האיסור מדכא את חיי היצר,
הרגש והמין. ומתי האיפשור שלהם, הופך להתמכרות.

ציטוטים על טיפשות:
http://tinyurl.com/9ahzq

גבריאל רעם

9.4.2005