יש סיפורים שכתובים בגוף ראשון. "קמתי, ראיתי, עשיתי,
הרגשתי..." רוב הסיפורים שלי הם כאלה. טוב, אני מניח שזה הרוב.
לא בדקתי באמת. לא עברתי על כולם וספרתי. אבל זה הרוב.
יש סיפורים שכתובים בגוף שלישי. "הנער הצנום לבש אפודה
כחולה..." רוב הסיפורים שלי הם כאלה. טוב, בעצם לא הרוב. אין
לי כוח לבדוק עכשיו כי יש לי רעיון לסיפור. חשבתי לכתוב אותו
בגוף ראשון. כרגיל. אבל אז אמרתי לעצמי: "היי, מה נדבקת לגוף
ראשון? אתה מתיישב מול המחשב וישר מתחיל לכתוב בגוף ראשון.
דופק מונולוגים כאילו אתה מעניין מישהו. הנה - רק עכשיו אתה
כותב שוב את החרא שלך. גוף ראשון. מדבר לעצמך. אתה חייב לעשות
משהו שונה לפחות פעם אחת. תן לי את הפעם הזאת. בבקשה."
"סבבה. אז לכתוב בגוף שלישי?" שאלתי.
"לא. גם זה כבר נעשה מספיק פעמים. תחדש לי. תכניס גיוון למערכת
היחסים שלנו."
"או שמה? תזרוק אותי?"
הוא צחק.
"אתה יודע מה חמודי, יש לי רעיון."
"כן?"
"גוף שני!"
"גוף שני?"
"כן. יש סיפורים בגוף ראשון, יש סיפורים בגוף שלישי. אבל פעם
שמעת על סיפור שכתוב בגוף שני?"
"לא זכור לי."
"אחלה. אז אני אהיה החלוץ בתחום הזה של הספרות."
"חכה שניה לפני שאתה מתלהב."
"מה?"
"נזכרתי בסיפור שכתוב בגוף שני. למעשה זה ספר שלם. למעשה זו
סדרה שלמה של ספרים. זוכר את 'בחר לך הרפתקה', הספר הזה שאתה
בוחר מה לעשות ועובר לדף המתאים? שיצאו כמה ספרים. אחד שחוטפים
אותך חייזרים, אחד שאתה נכנס למערה ועובר בזמן?"
"יופי, הרסת לי את ההתלהבות."
"לא נורא. תכתוב בכל זאת משהו בגוף שני."
"אני אנסה."

אתה רעב. אתה יושב כאן מול המחשב ואתה פשוט רעב. אתה מחליט
ללכת למטבח לאכול! כן! לאכול! אתה קם מהכיסא וצועד לעבר המטבח.
בחצי הדרך בערך אתה כבר מתחיל להריח משהו טוב מתבשל שם. זה ריח
של עוף בגריל. עוף בגריל טעים כזה, כמו שאמא מכינה. עם תפוחי
אדמה. אתה מגיע למטבח ורואה שאכן יש עוף בגריל. אתה בודק שזה
מוכן היטב. אתה לוקח צלחת, מעמיס עליה...

"תפסיק שניה."
"מה אתה עוצר אותי באמצע?"
"שמע, מה הקטע עם כל ה'אתה, אתה, אתה' הזה? בסדר, גוף שני. אבל
גוף שני זה רק אתה אתה אתה?"
"לא, זה גם את ואתם ואתן."
"וואלה. אבל להתחיל כל משפט עם המילה 'אתה' נשמע לי קצת
מעצבן."
"מה אני יכול לעשות?"
"טוב, תמשיך."

אתה מתיישב לשולחן, מניח את הצלחת מולך. יש בה נתח יפה של עוף
ומספר תפוחי אדמה. זה נראה טעים מאוד. אתה שם עין על אחד
התפוחים ומכוון אליו את המזלג. לפתע מתרחש דבר מפתיע. תפוח
האדמה שעליו תכננת, בורח בשניה האחרונה מחוד המזלג. הוא פשוט
זז לך הצידה ומסתתר מאחורי העוף. העיניים שלך נפערות. מה
לעזאזל קרה פה הרגע, אתה חושב. כשאתה מקרב את ראשך לצלחת,
התפוחים האחרים זזים אף הם. הם לא מפחדים ממך. הם תפוחים עם
ביצים. מתעמתים איתך. 'מה אתה חושב שאתה עושה?' הם אומרים לך,
'מנסה לדקר את חבר שלנו? למה? כי הוא חלש? נכסח אותך.' ואתה
מביע צער עמוק, מתנצל. אבל אז הבטן שלך מזכירה לך שאתה מאוד
רעב. מבלי לשים לב אתה מרים שוב את המזלג ומכוון לתפוח אדמה
נוסף. שוב התפוחים כועסים. הפעם יותר. הם מקללים אותך ומאיימים
שאם רק תיגע באחד מהם, כל השאר יכניסו לך מכות. אתה נמצא כעת
בדילמה קשה. מת מרעב, אך מרחם על האוכל. בינתיים הרעב רק
מתגבר. לבסוף הוא משתלט עליך שוב ואתה נועץ את המזלג באחד
המסכנים המתובלים, ומכניס מייד לפיך. אתה לועס אותו מהר, מתעלם
מזעקות הכאב שלו. הוא טעים. מאוד טעים. החברים שלו בצלחת
משתוללים! רצים לכאן ולכאן בפאניקה. כמו חרב עליהם עולמם. אתה
בולע את התפוח ומכוון את המזלג כדי לדוג מהצלחת עוד אחד. הם לא
אוהבים את זה. מתחיל קרב של להיות או להאכל. שדה קרב הצלחת כבר
מלא בנוזל כתום - שמן ופפריקה. פיסות של פירה בכל עבר. תפוחי
האדמה שמולך מסתודדים במעגל, מחליטים באיזו טקטיקה לפעול. ואז
הם מפתיעים אותך. מזנקים כולם יחד אל פרצופך ההמום וחובטים בך.
אתה נלחם בהם כמו חיה רעה, לא מסתפק בהריגתם אלא טורף אותם!
לאחר דקות אחדות אתה מוצא את עצמך מטונף, אך שבע. אמא שלך
נכנסת למטבח ומעירה לך על שאתה אוכל כמו בהמה. תראה איך אתה
נראה! כולך מלא פה בפירה! למה אתה אוכל כמו קוף? ולמה לא נגעת
בעוף?

"סיימת?"
"אני חושב על עוד חרוזים."
"מאיפה הגיעו החרוזים האלה בכלל? אמרנו גוף שני, לא חרוזים."
"יצא לי במקרה החרוז עם הפירה וזה היה מצחיק."
"עזוב, אני חושב שכדאי שתסיים כאן. זה מספיק להיום."
"טוב, אתה בא למיטה?"
"אני בא."