לא בכל יום אני הולכת לאלנבי, יותר מדויק יהיה לומר שאני
אף-פעם לא הולכת לשם, לפחות לא בשנים האחרונות. הפעם האחרונה
בה טבעתי ברעש הבלתי נסבל של מכוניות ורוכלים הייתה באמת פעם
אחת יותר מדי, וברחתי כל עוד אוזניי בידי.
כשמתעוררת בי התשוקה לצלם את השוק והמדרחוב וזה קורה לרוב בימי
ששי, אני חותכת פנימה ומדלגת על אלנבי, אבל השבוע לא יודעת
למה כיצד ואיך, התנועה הייתה כבדה ומצאתי עצמי בחניה מעבר
לכביש. לא הייתה לי ברירה אלא לחצות את אלנבי ונחרדתי.
יותר מלוכלך, יותר מזוהם, יותר רועש ויותר מגעיל מאי פעם. העיר
הולכת ויורדת לטמיון. חציתי במהירות, מנסה להסתתר מפני
המראות, הריחות והקולות. ליד המדרחוב הופיע פסק רוח צלול משהו,
אבל החום של יולי-אוגוסט סוחט כל טיפת חמצן מריאותיי. האנשים
היום קצת פחות נחמדים. אחד מנסה לכייס אותי ואני תוקעת בו מבט
אימתני. השני מנסה להתחכך בי מאחור ואני בלי משים דורכת לו על
הרגל ומתנצלת בחיוך של מבוכה, סליחה לא התכוונתי.
איך שהוא אני מוצאת מפלט בחנות הבדים הפינתית, מותירה מאחור
כמה שקלים וכבר מרגישה יותר טוב. לוגמת קפה קר ועוד אחד. מצלמת
כמה פריקים שמנסים להרוויח את לחמם וכבר אני בדרך חזרה. לכאן
כנראה צריך להגיע או מוקדם בבוקר כשהמוכרים עדיין טריים או
בסוף היום כשהם עייפים ויעשו פוזות טבעיות שיונצחו בדיגיטאלית
שלי.
בדרך למכונית אני נתקלת בכובע קש סגול, מקושט בפרחים המקיפים
אותו כמו כתר. אני מחייכת אל הכתר ומגלה שמתחת קיימים פנים.
וכאבי הלב והאכזבות, האבדנים והתקוות חרותים. ולא צריך לשאול
בת כמה היא, בטח עברה את השמונים. אבל החיות נוטפת ממנה. לבושה
חצאית פליסה שיצאה מן האופנה כבר לפני ארבעים שנה, חולצת תחרה
לבנה חסרת שרוולים שמתחתיה מציץ קומבינזון ורדרד, ונעלי גולדה.
הגברת הצעירה דוחפת עגלת קניות חצי ריקה או חצי מלאה תלוי
מאיזו זווית מביטים בה.
כנראה שהחיוך שלי עורר אצלה תקווה כי עתה היא פונה אלי.
"תוכלי לעזור לי בבקשה?"
אני עדיין מחייכת למרות החום הכבד והלחות, מסתקרנת. בטח תרצה
שאעזור לה להעלות את העגלה הביתה. אבל כאן בפינת אלנבי מי
עדיין גר כאן? ועכשיו היא אוחזת בזרועי לא ברור אם כדי למשוך
אם כדי להישען ומושכת אותי לחצר אחת הבתים. אני מתקשה לזהות את
ריח הבושם הנודף מפרחי הגינה שעל כובעה. אבל הריחות מוכרים.
מזל שהיא בת שמונים אחרת הייתי חושדת בה שהיא רוצה לשדוד אותי
ובכל זאת אני הולכת נגררת-נמשכת-נסמכת-תומכת. וכך אנו מגיעות
אל החצר הפנימית של בית בגילה. אבל עכשיו היא דוחפת את דלת
הכניסה ואפלולית טחובה מקבילה את פנינו. היא מדליקה את האור
כאחת שמכירה את המקום ומפשילה את חולצתה.
"הנה, תעשי לי טובה, כל כך כואב לי הגב תמרחי לי בבקשה נכון
שלא אכפת לך?"
מושיטה לי שפופרת של קרם. הינה כאן, על עמוד השדרה כל כך כואב
לי ואין לי מי שימרח."
עורה חלק כשל תינוקת ואני יכולה לזהות את הכאב בשקערורית
העקומה של עמוד השדרה. הקומבינזון הוורוד צח כשלג כמו גם
החזייה שתחתיו. אישה מטופחת ומסודרת, ואני מורחת את הקרם וליבי
נצבט.
כמה זמן עוד תוכל להחזיק מעמד ככה לבד?
כשאני מסיימת היא מסתובבת ומתחילה לחטט בעגלה שכרוכה אחריה
כתינוק.
"לא, תודה אני אומרת באמת אין צורך."
אבל היא מתעקשת. ממעמקי הסל מוציאה גבעול נענע ירוק ומושיטה
לי
"הנה, שיהיה לך משהו נעים לשבת."
ואני אני בולעת את רוקי ולוקחת את הגבעול. הרי אי אפשר להעליב
אותה, נכון?
|
