"מה לעזאזל מחפש גבר במפגש על טהרת הנשיות והיצר?" לוחשת יערה,
"תראי זו אורית, יו ממש לא הכרתי אותה. מעניין למה  עשתה
קרחת."

בוקר של נשים במועדון מעלה אבק והיא מתעניינת בקרחות, יותר
נכון בנשים שמצפות את ראשן בקרחת. הזיעה ניגרת מעלי כמו מברז
פתוח, אני עדיין שואלת את עצמי אם ללכת או להישאר, אך ברגע
שהזכירה את אורית אני סוקרת את הפינה עליה הצביעה, שוכחת את
החום ומגיבה, "את רוצה לשמוע את דעתי? תראי או שהיא רוצה להיות
חריגה או ששערה נשר או שהיא חולת סרטן."  
"השתגעת בכלל לא נראית חולת סרטן"

אני מביטה שנית, כן גם אני מכירה אותה. בינתיים קולטת אותי
אורית ומנפנפת לי בפראות. לא מתלבטת אני ניגשת.
אורית מחבקת אותי בהתלהבות, מוחצת את צלעותיי לעייפה. "כמה טוב
לראותך ומה שלומך, בכלל ובפרט ומה קורה אותך לאחרונה ולמה יש
לך עדיין תחבושת על היד". ההתלהבות קצת מוגזמת אבל כזו היא
אורית, בחורה פתוחה וחופשית.

ואני מתחשק לי להיות כמותה. "זה באופנה עכשיו?" אני שואלת,
מצביעה על הראש, בפשטות מבלי להסתובב סחור סחור או להתפתל.
אורית מחזירה לי באותה מטבע.  "אה," ומצביעה על ראשה, "זה בגלל
הסרטן."
"איפה, מתי?"
לא הייתה זקוקה ליותר. על רגל אחת כוס קפה ביד ותנועות גוף
מהירות, פורשת בפניי סיכום תולדות המחלה מאז אלף שמונה מאוד
ומשהו, שהחל בתירואיד משתולל שנותח וטופל והיה במעקב ושוחזר
וטופל וגרר אחריו עוד ילד, להרגיז את הרופאים וטיפולים היום
היא כבר חיילת," מכריזה בגאווה.

ואני מקשיבה לפרטים, לשטף הדיבור, מנסה להבין כיצד גידול של
התירואיד מלפני יובלות מיילד אחריו קרחת דהיום. "אה, היא אומרת
לי "השאירו לי פצפונת שלא חתכו, את יודעת אז לא היו כל כך
בקיאים."
"כן," אני מנידה ראשי. "כן, אני יודעת אבל עדיין לא ברור לי
נושא הקרחת," אני מתעקשת.
"פשוט מאוד," מחייכת אורית והחיוך שלה חם ולבבי ומהיר. "זה כבר
בגלל הסרטן של השד, כנראה גרורה. עשו לי למפקטומי והוציאו תארי
לך 27 בלוטות מבית השחי. זה הסרטן שחזר אחרי התירואיד הישן
ההוא. אבל אני מקבלת טיפול ואני מרגישה טוב והכי טוב תארי לך
גם הצלחתי קצת לרדת במשקל."
"כן, ממש כבר רואים," אני משקרת, "אבל את יודעת שאחרי שגומרים
את הטיפולים עולים שוב במשקל."
"כמובן, לכן אני כבר בדיאטה אכלתי רק עוגייה אחת."
"יופי היה לפגוש בך, באה לטיול בשבוע הבא?
שאני אפספס?"
"אז נתראה בשמחה."
"הדדי."
" ביי ביי."

ובשובי למקומי אני נזכרת שבכל זאת אני לא מבינה למה צריך קרחת
גם אם עושים טיפולים והקרנות וכימו הרי יש גם דרכים אחרות.
בהציצי אחורה ואורית כבר שקועה עם אחרות בלהט והתלהבות, אז אני
מרדימה את סקרנותי, אולי בהזדמנות אחרת.

"אני רואה שדיברת עם הקרחת." לוחשת לי יערה באוזן
"אאהה, אורית, כן, שוחחנו." אני עונה בפה מלא, מחלות עושות לי
תיאבון וריח הגבינה במאפה מסחרר חושים, ומשכיח דיאטות.
"ושאלת אותה לגבי הקרחת?"
"כמובן. צדקתי, זה בגלל הסרטן."
"מה את אומרת, אני לא הייתי מעיזה."
"לעשות קרחת או לדבר על זה?"
"שניהם, הייתי מתה מפחד."
"אישה שעושה קרחת, לטעמי משדרת לכולם אני רוצה לדבר על זה, אז
דיברתי."
"לא חשבתי על זה ככה, אבל גם אם, לא הייתי יכולה לשאול אותה."
"אולי יום אחד תוכלי."
"אולי."