[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליידי בלוז
/
חשבון עובר לשווא

אני דווקא זוכרת לטובה את החופשות עם סבא וסבתא. סבא חנן היה
בא לאסוף אותי במכונית המקרטעת שלו וביחד עם סבתא אנה היינו
נוסעים לבית הקיץ. אלה היו הימים הכי שמחים בשנה.  בפעם
האחרונה הצטרפה אלינו הדודה שלי לריסה, שהייתה גדולה ממני בעשר
שנים ונולדה באותו יום כמו שלי רק יותר מוקדם. עד היום לא ברור
לי למה הצטרפה לריסה אלינו, שני קשישים וילדה, אבל אין ספק
ששינתה את חוויות החופשה. במקום לרכב על הערסל ולקרוא ספרים,
הרשו לי ללכת עם לריסה לשחות בנהר, לקטוף פרחים ביער, להתחפש
בעזרת הבגדים של סבתא ולצחוק. נדמה לי שהקיץ צחק יחד אתנו עד
שהגיעה העת לשוב הביתה, אל השגרה והחובות.

בקיץ ההוא איחרנו לשוב. אני חושבת שאני רציתי עוד סיבוב של
שחייה בנהר ואז לריסה לא מצאה נעל אחת ואחר כך סבתא אנה מיהרה
לקטוף זר פרחים להביא לאימא שלי ובסוף יצאנו. סבא היה מעוצבן
על שהתאחרנו, אבל כשסיפרתי בדיחה ראיתי אותו מעיף מבט לעברי
דרך המראה ומחייך מתחת לשפם.

בפעם הבאה שראיתי אותו, שכב על הכביש כמה מטרים ממני ומהחזה
שלו השפריץ זרם דם. אני זוכרת שניסיתי לקום לסתום את החור אבל
אז גיליתי שגם אני מכוסה בדם ושאינני יכולה לזוז. את סבתא לא
ראיתי יותר אבל את לריסה שמעתי צועקת. אחר כך הרגשתי שמטלטלים
אותי ומצאתי את עצמי במשאית מאחור. על הרצפה הקשה לידי שכבה
לריסה. אחזתי בידה של לריסה וניסיתי לדבר איתה. איני זוכרת אם
ענתה לי. אני רק זוכרת שהיה לי נורא קר והאישה שהייתה לידנו
לקחה שמיכה מאי שם וכיסתה אותי. אחר כך היה שקט וחושך.

כשפקחתי את עיניי השמש סנוורה את פניי ואימא הייתה לידי, כתמיד
עליזה ופטפטנית. הביאה לי פרחים, נשקה לי על המצח, שאלה איך
אני מרגישה, שאלה מה שלומי הסבירה לי ששברתי רגל. כל שאלותיי
על סבא סבתא ולריסה נדחו על הסף ואחרי שהתעקשתי ונדנדתי ענתה
קצרות, "הם בבית חולים אחר, שם מטפלים בהם."
"למה הם בבית חולים אחר? הם בסדר?" המשכתי לרדות באימי...
"כי מצבם פחות טוב משלך," ומיד הוסיפה, "אבל את בסדר ילדה שלי,
נכון?"
אימא לא נשארה לידי זמן רב. האכילה אותי קומפוט תפוחים מתוק
שהכינה עם המון צימוקים ואמרה שצריכה ללכת לבקר את האחרים.

שבוע עבר. התרגלתי לשכב במיטה, לספור את הציפורים שבאות לבקר
אותי כשאני אוכלת ארוחת בוקר. להמתין לאימא שתגיע עם אוכל
מהבית וזר פרחים - כל היום הייתה מביאה לי חדש. אימא לא ישבה
הרבה זמן לידי ואני לא הבנתי מדוע, הרי אני בת יחידה ונכון
שצריך לבקר גם את סבתא וסבא ולריסה, אבל בכל זאת. אחרי יומיים
הבנתי שמוטב שאפסיק לשאול עליהם כי בכל פעם שהייתי מזכירה
אותם, היו פניה של אימא מתכווצות כאילו יש לה כאב בטן. פעם גם
ראיתי רטיבות ליד האף והיא קנחה את האף חזק חזק אז הפסקתי.

אחרי שבוע הוחזרתי הביתה, רגל אחת מגובסת אך עליהם לא מדברים
יותר. אני הפסקתי לשאול ואימא? נראה היה לי שלאימא היה נוח עם
זה. גם הדודות שלי לא באו לבקר אותי ואת זה באמת לא הבנתי, אבל
חשבתי שהן עסוקות בטיפול בסבא וסבתא ולריסה. בינינו, ידעתי
שמשהו נורא קרה ללריסה ולסבתא וסבא שלי אבל לא רציתי לחשוב על
זה.

אחר כך חזרתי לבית הספר. לא הייתי תלמידה טובה קודם לכן,
ועכשיו רק ישבתי ובהיתי בחלון. חשבתי מחשבות שפרחו מיד אחרי
שנולדו. המורים לא אמרו לי שום דבר ורק הציונים שלי צנחו. גם
אימא לא אמרה כלום כשראתה את התעודה, רק נדה בראשה ופרשה
לחדרה. מאז התאונה הרבתה לסבול ממיגרנות והייתה מסתגרת בחדרה
ימים ארוכים.

בוקר אחד  יצאתי כאילו לבית ספר אבל חזרתי הביתה. לא התחשק לי
לשבת בכיתה מאחור ולחכות שהשעון יגמור את מסלולו. הבית היה ריק
ואני, מתוך שאיני יודעת על מה חשבתי, התחלתי לנבור במגרות בחדר
השינה של אימא. איני יודעת מה ולמה, אולי השקט של אימא בערב
הקודם הוא שהניע את ידיי. במגרה התחתונה מאחור ראיתי את המעטפה
החומה עם החותמת הרשמית. היא הייתה קרועה. פתחתי והוצאתי את
תוכנה. אני מתכבדים להודיע לכם כי... לקח לי זמן עד שהצלחתי
לקרוא את הכל. לא בכיתי. שום דבר לא בא לי בהפתעה. לא הבנתי
למה קראו לסבא הנהג הדורס והנהג האשם. ולא הבנתי איזה תיק סגרו
מחוסר עניין לציבור. אבל ראיתי ברור שחור על גבי צהוב שלריסה
וסבתא וסבא נחים לתמיד (פקוינה מה שבעברית אומרים ז"ל - את זה
דווקא הבנתי) ונרגעתי. שוב לא הייתי צריכה לנחש. ואני לא הייתי
מופתעת רק עצובה.

החיים חזרו למסלולם. לטיולים שנתיים עם הכיתה, אפילו לא לטיול
במוזיאון, לא נתנו לי לצאת ואני גם לא רציתי. אחר כך התחלפו
המורים ושוב הצלחתי איך שהוא להרים את הראש ולשוב ולהצטיין
בלימודים. לא יודעת למה, אבל רציתי, אולי בשביל לריסה. סיימתי
בהצטיינות ואפילו נרשמתי לאוניברסיטה לרפואה והתקבלתי. יהודיה
אחת מתוך עשרים. לפי Numerus Clausus המקובל, הלא רשמי כמובן.
אבל עוד בטרם התחילו הלימודים הודיעה לי אימא יום אחד  שהחליטה
שאנו נוסעים לישראל.

כעסתי על שלא התייעצה עמי, אבל במקום לריב איתה רק אמרתי טוב,
אבל בתנאי שקודם נלך לבקר את סבא וסבתא בבית הקברות. אימא דממה
זמן רב לפני שהסכימה לתת לי את הכתובת, אבל סירבה לבוא. ואני
בת שמונה עשרה וקצת, הלכתי בפעם הראשונה בחיי לבד לבית הקברות
עם זר פרחים. ישבתי ליד סבא וסבא ולריסה ואפילו לא בכיתי.
רציתי לספר להם הרבה דברים, אבל בסוף רק רחצתי את המצבות שלהם
ושמתי על כל מצבה שתי אבנים, אחת בשבילי והשנייה בשביל אימא.
אני חושבת שידעו שאני שם כי כל הציפורים השתתקו עד שהלכתי.

ושוב עברו כמה שנים. אני הספקתי להתחתן, ללדת בת, להתגרש.
כשמלאו לי ארבעים שבתי לאוקראינה לבקר אותם. אימא הייתה המומה,
מה יש לך לחפש שם ברוסיה, לא הבינה. ואני כבר איבדתי את הכוח
להסביר. הרי לא אוכל לחנך אותה מחדש, גם לא ראיתי טעם בגידול
פרא של רגשי אשם אז רק אמרתי שאני רוצה לראות ידידים  ולא
יספתי, אבל לבת שלי הסברתי הכל מרגע שהבינה.

אימא כבר איננה. כמה שנים אחרי שהגענו נפטרה בשינה ואני לא
הספקתי אפילו להיפרד ממנה כמו שצריך. אני מתגעגעת אימא, ואני
רוצה לבקר אותם. אינני מבינה למה לא סיפרת לי מיד על המוות
ולמה אף פעם לא דיברנו על מה שקרה לדודות שלי ארינה ומאשה
ולובה, למה לא ראיתי אותם יותר אצלנו ולמה כל הזמן כעסת. רציתי
להגיד עוד הרבה דברים אבל לא אמרתי כלום. ממילא כבר לא ישנה
דבר.

חוץ מהחשבון שיש לי עם הדודות שלי. לקח לי זמן להבין מדוע
נעלמו מתוך חיי  ורק פגישה מקרית עם מאשה הבהירה לי על מה ולמה
התעוררו להן למלחמה. הסתבר שדודה ארינה, אימא של לריסה, מאוד
כעסה עליי ועל אימא כי חשבה שאני הייתי אשמה שלריסה מתה ושאני
הייתי צריכה למות במקומה. היא גם לא הבינה איך אימא יכלה ללבוש
שמלות פרחוניות בכל שבוע האבל ולנסוע לבקר אותי במקום לשבת
שבעה כמו שצריך על סבא וסבתא ולריסה. היא לא הבינה הרבה דברים
וגרמה לכך שכל שאר הדודות כעסו עליי ולכן ניתקו עמנו מגע.
כשעלינו ארצה אפילו לא באו להיפרד מאתנו בשדה התעופה. אבל האמת
אני כבר לא כועסת עליהן. לא מבינה ולא מקבלת, אבל לא כועסת.
אולי קצת מרחמת.

אם אחת מהן תבוא ותיגש אלי  ותגיד לי אני מצטערת ואני מתנצלת
ותסלחי לי, אני לא חושבת שאסובב את הראש, אבל אומר לה על המקום
שזו הבעיה שלך, אני לא יכולה לסלוח, תצטרכי להתמודד לבד עם
הכעס ורגשי האשמה על מה שעשיתן לי במשך כל השנים שלקחתן ממני
לא רק את לריסה אלא גם את הדודות שלי שכל כך אהבתי אבל עכשיו
אני כבר לא מרגישה כלפיכן שום דבר. אבל הן לא תעזנה, הן
תתביישנה כמו שלא באו לחתונה שלי או להלוויה של אימא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פרובוקטור!








פרובוקטורית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/5/05 10:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליידי בלוז

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה