עומד שם ומדמם, למוות...
אבל זה כבר מאוחר מידי, בשבילו, וגם בשבילי.
עוצמת את עיני ומתחננת שייעלם, שילך ושלא יחזור, כי אין לו מה
לחפש כאן, ואני...אני ראיתי די.
זה מחזיר אותי לימים שבהם כמעט וויתרתי על חיי, בשהייה מתמדת
בצללים, שפעם, היו מקום כל כך בטוח.
כבר לא.
והוא מדמם לו שם, ממלמל, אם רק יכולתי להבין מה הוא אומר,
אולי...ואולי לא, לא רציתי זאת ממילא.
כשאפתח את עיניים הוא כבר לא יהיה שם. אבל אני יודעת שהוא לא
הלך לשום מקום. הוא שם, בכל מקרה.
והחלל...החלל מייד מתמלא בריח ריקבון מתקדם.
כן, הוא יישאר שם עוד הרבה זמן.
ואז מישהו ירד ויעיר שמצחין כאן, ואני אגיד "כן, זה ההוא
שמדמם" או שבעצם, לא, מי יאמין לי?!
ואז כבר לא יהיה שם אף אחד, חוץ ממני ו...
אני אעמוד שם, קפואה במקום, אביט באדי קור יוצאים מפי, אפופה
במן שתיקה מעיקה שכזאת, והוא שם, אני יודעת.
הלוואי שהוא היה רק מדמם.