יושבים במעגל מדברים עוד ועוד,
לפעמים גם חלקנו נאלצים לעמוד,
מדמיינים את החופש, חולמים על הנוף,
אלוהים אדירים, איפה הסוף?
הסוף של היום? הסוף של היום?
בינתיים צריך לשאוף וליזום,
להביע דעה ולהתנהג בחברות,
האם זו בעצם מהותה של ציונות?
נטיה להתלונן, אך להסתכל אחורה בגעגוע,
להזכר בכל הטוב וכל מנהג שהיה קבוע,
בכל הפרצופים שתמיד נזכור ונאהב,
למה אי אפשר להרגיש כך עכשיו?
למה עכשיו הכל משתוקק להסתיים?
להחזיר את הכל ולשוב לחייהם?
האמת שלי התשובה כל כך ברורה,
חבל שלא תהיה לי דרך חזרה.







אחרי תקופה מאוד ארוכה ששילוב של דף ועט לא הוציא ממני כלום,
יצא לי משהו כך סתם פתאום... למרות שאני לא חושבת שהוא משהו
אני בינתיים אשתפשף לי בחזרה...