מרוב הלם, מבטיהם היו קפואים. כך גם היה מבטי שלי.
משום מה התנהגתי באופן שונה מכפי שציפיתי שאתנהג בסיטואציה
שכזו. תמיד חשבתי שאתפרץ לכל עבר, אשליך רהיטים ואקלל ואצעק עד
שהגרון יכאב, או אפילו יותר טוב, אעמוד עם מבט קפוא וקשוח,
אגחך קלות באדישות, אסתובב, אצא מהדלת ולא אחזור לעולם.
הרצפה לא הסתובבה, ראשי לא הסתחרר, לחץ הדם לא עלה, מבטי לא
קפא. הרגשתי די רגיל למען האמת. כאילו זה עוד חלק מסדר יום
שגרתי, לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לאכול צהרים, להיתקע בפקקים,
להחליט לנסוע אליה במקום, סתם בשביל הפתעה רומנטית, לגלות אותה
במיטה עם גבר אחר.
אני לא יודע למה, אבל נושא הבגידות תמיד העסיק אותי במוחי,
אולי זה תוצר לוואי לילד גירושים. בכל מערכת יחסים שבה הייתי,
ניסיתי לדמיין כיצד אגיב אם אגלה שבת זוגתי בוגדת בי, מה אגיד,
כיצד אתנהג, לאן אלך. וכשאני חושב על זה עכשיו, מעולם לא חשדתי
שאכן בוגדים בי.
הייתי כל כך מבולבל ובמקום לעשות משהו, עמדתי כמו דביל והתחלתי
למלמל "אני... אני... אני...", מנסה משום מה למצוא כיצד להתנצל
על כך שנכנסתי באין מפריע באמצע הזיון שלהם.
לפתע התעשתתי, כאילו במכה קלטתי באיזו סיטואציה אני נמצא,
הסתובבתי ויצאתי מהחדר. ניגשתי למטבח שלה והוצאתי כוס מהשידה,
פתחתי את המקרר ומזגתי לעצמי מיץ תפוחים. אחרי חצי דקה היא
יצאה מחדרה, לבושה בחלוק, עדיין מזיעה. התבוננתי בה, לא ידעתי
מה לומר. "אני כל כך מצטערת", אמרה בעיניים דומעות, "אני...
אני לא יודעת מה להגיד". התבוננתי בה וניסיתי להוציא תגובה מפי
ללא הצלחה, לא היה לי מה להגיד, ניסיתי לגרד מקרקעית המוח
משהו, אבל ללא הצלחה.
החלטתי שעדיף שאלך, לקחתי את הכוס לכיור והתחלתי לשטוף אותה,
"עזוב... אתה לא צריך", היא אמרה. "או. קי", הנחתי את הכוס,
שמח מהעובדה שהסכר בפה נפתח ויצא לי משהו. הסתכלנו אחד על
השני, לפתע נהר של מילים החל לזרום במוחי ומיליון משפטים החלו
להיווצר, "נראה לי שאלך", אמרתי ולקחתי את הז'קט, צעדתי לעבר
הדלת מבלי להסתכל בפניה וסובבתי את הידית. לפתע הייתי בצידה
השני של הדלת. מעבר לקירות אפשר היה לשמוע אותה בוכה בקול.
היא הייתה בחורה נחמדה, אבל לא הייתי מאוהב בה. גם לא חשבתי
שייצא מזה משהו, היה ביחסים שלנו משהו מעיק, שום להט או כימיה.
אבל היא הייתה מותק של בחורה, נראתה די טוב, חכמה, מצחיקה.
לא היה לי רגש כלפיה, לא מפריע לי כרגע שהיא בגדה בי, שסתם
בזבזתי איתה שנתיים. להפך, בדיעבד זו פרידה הרבה יותר נוחה
עבורי מפרידה רגילה, לא צריך להכין את השטח, לא צריך לשבת עם
מועקה עד שנפרדים, לא צריך להסביר לאמא ששוב הרסתי את זה ואין
חתונה.
כשאני חושב על זה עכשיו, אולי לא הייתי צריך לשרוף לה את
הדירה. |