הלכתי עם עופר לים, עופר הביא את מילאן, כלב הפג הקטנטן שלו.
זה מדהים, הכלב הזה הוא מגנט, לכל מקום שאנחנו הולכים איתו,
תמיד נדבקים עלינו אנשים. לרוב זה אערסים ששואלים כמה עולה
הכלב ואיך קוראים לו ("מילאן? מתאים לו יותר שם כמו סמי!") וגם
נשים, הרבה נשים, נשים יפות, בבגד ים. למה אני נשוי? למה עופר
לא מנצל את הפוטנציאל הגלום ביצור השעיר הקטן?
פרסנו שמיכה על החול והתיישבנו. מילאן החל לדדות הרחק מאיתנו,
עופר קרא לו אבל שמשום מה עד היום הכלב לא קלט איך קוראים לו
ולכן הוא גם לא יודע מתי לחזור לבעליו.
עופר חזר עם הכלב על הכתף, כולו רטוב ומלא בוץ. "שש-בש?" שאל
עופר. "למה לא", עניתי ומיד פתחנו את לוח השש-בש, בעוד מילאן
חופר לעצמו גומחה בחול ומתחפר בה.
לי ולעופר קיימת יריבות שש-בש מאז ומתמיד, יריבות שאך ורק
מתבטאת במשחק הלוח הפרימטיבי הזה ומחוצה לו אף פעם לא
התווכחנו. אבל שאנחנו פותחים את הלוח אנחנו נהיים אויבים.
היו לי משחקים נוראיים, קוביות נוראיות לעומת דובלות שהשיג
עופר מתי שרצה, כל הימור שלקחתי יצא כשגוי, בקיצור מסוג משחקי
השש-בש בהם אתה מתפלל רק שלא יהיה מארס.
זרקתי את הקוביות, שוב פעם לא הצלחתי להכניס את החייל האכול
פנימה. מילאן הביט במבט של עצבות. "יש לך כלב אדיר", אמרתי
לעופר בעודי מנסה להסיח את דעתו, "אהמממ..." הגיב עופר בעודו
אוכל לי עוד חייל. באוטו רגע קם מילאן וכאות מחאה החל להשתולל
על השמיכה שלנו ועל הלוח. "הכלב מפגר", התרסתי בפני עופר.
"אהמממ..." השיב עופר בעודו מעיף את מילאן 5 מטר באויר (מנהג
מוזר אך אפקטיבי).
לכלב קוראים מילאן על שם מילאן אוסטרץ, שחקן לשעבר בהפועל ת"א.
עופר הוא פועליסט בדם. אני אוהב את אוהדי הפועל, ממורמרים גם
כשהם מנצחים. קהל ציני ואוהב. לא כמו המפונקים מהמתרס השני.
עופר היה עם חיוך מרושע בעוד הוא קרוב שוב להבסתי, ולא סתם
תבוסה, כי אם מארס מארץ המארסים, מארס תורכי!
במשך כל המשחק סיפר לי עופר על מאורעות במשחק הכדורסל אתמול בו
הפועל שוב נשחטה על ידי מכבי. עופר לצערו, נכח בזירת הפשע בעת
ההתרחשות. הוא צרח וכעס, על פיני גרשון, על אוהדי מכבי, על
הנהלת הליגה, ועוד מיליון ואחת תירוצים שבהם אוהדי הפועל כל כך
מתמחים. "אני אומר לך, אני כל כך שונא מכביסטים", אמר עופר
בהתלהמות, "הם פשוט התגלמותה של השחצנות, הם לא שמחים
מהנצחונות שלהם, אלא הם שמחים מכך שיש מקום לשמחה לאיד".
בינתיים עופר מטיל את הקוביות שוב, דאבל 4, הוא ניצח שוב, שוב
מארס, לפחות לא תורכי. "אה!" צרח עופר בהתרגשות, "כבר חמש אפס,
רוצה עוד משחק כדי שאוכל להגיע עד עשר?" שאל עופר בשחצנות.
יכולתי להבליג, יכולתי להתעלם, יכולתי לקלל אותו, יכולתי להטיח
את לוח השש-בש בפניו, דבר שקרה כבר בעבר, אך אני בחרתי להגיב
בצורה הכי חריפה שניתן היה להעלות על הדעת: "יאללה י'מכביסט
שש-בש", סיננתי בעודי מוריד את החולצה ונכנס למים.
עופר נשאר שבור על השמיכה, מעכל את ההאשמה החמורה שהוטחה
בפניו. הוא היה הרוס, ללא יכולת לדבר. מילאן קבר את פניו בחול.