הוא בהה בי. עם מבט של ייאוש בעיניים. כאילו הוא כבר היה בסרט
הזה כל כך הרבה פעמים.
"לא זה לא!" הוא עמד שלו.
"כן זה כן", עניתי באדישות.
הסתכלתי עליו. כל כך פתאטי. עם מדי המלצר שלו, ההדוקים יתר על
המידה, השיער המשוח למעלה, הזקנקן המגוחך. לא עמדתי להפסיד
בויכוח.
"אז תסביר לי שוב..." התמתחתי על הכסא, הוא גלגל את עיניו, "מה
זאת בדיוק המנה הזאת?"
"בפעם המיליון", קולו רעד בעצבנות בעוד ידיו חונקות את התפריט
מעצבים, "ממרח חצילים וקרם סומסום בטורטיה אפויה במקום".
"נו?" שאלתי.
הוא נשך את שפתו העליונה, "מה נו???"
"כמו שאמרתי, סביח בלאפה".
הוא התעלף. חייכתי. |