היא ישבה על המיטה. ידיה מכסות את עיניה וקולות בכי מדי פעם
יוצאים מגרונה. הוא התיישב לידה והתחיל ללטף את שיערה, "תראי,
אני מצטער, עזבי, בואי נשכח מהריב הזה, בסדר?"
היא משכה את כתפיה ונענעה ראשה בשלילה. "די", אמר, "זה לא שווה
את זה, אולי פשוט ניכנס למיטה ונתעורר מחר לדף חדש?"
היא הרימה את ראשה, עיניה היפות התבוננו בו, דומעות ופתוחות
לרווחה, "אני רוצה שתגיד לי את האמת, אתה אוהב אותי?"
"מה?! בטח שאני אוהב אותך", הגיב בתוקפנות, למרות שבאותו רגע
גם הוא שאל את עצמו אותה שאלה.
"כמה אתה אוהב אותי?"
"מה? אני לא מבין", ניסה להרוויח עוד כמה שניות של זמן כדי
להתחמק מהמערבולת אליה עמד להכנס.
"כמה אתה אוהב אותי?" היא חזרה בטון יותר תקיף.
"הכי בעולם, מאמי", אמר והניח את זרועותיו סביבה וחיבק חזק.
היא לא הגיבה.
"אני צריכה שתיתן לי משהו מדיד."
"מה זאת אומרת?"
"משהו מדיד, משהו שאפשר למדוד אותו, לא משהו ארכאי."
הנה היא שוב מתחילה, חשב לעצמו, מה היא רוצה הפעם? צריך לשחק
את זה נכון, להגיד משהו אמין אבל מבלבל, כדי שתעזוב אותי בשקט
מכל השטויות האלה, עד שהמחזור יעבור.
הוא פרש את זרועותיו לרוחב, הכי רחוק שאפשר. "הנה", אמר, "ככה
אני א..." ולפתע נעצר. "את יודעת מה? אני אוהב אותך מבוגרשוב
עד הים."
היא הרימה את ראשה והביטה בפליאה, "מה זאת אומרת?"
"ככה אני אוהב אותך", נעמד בתוכחה, "מבוגרשוב עד הים."
היא חייכה קלושות והניחה את ראשה על הכר, הוא נשכב לידה. כך
במשך כמה דקות, עד שנרדמו.
לחיצה כואבת בצלעות העירה אותו, הוא הסתובב לעברה. עיניה, שהיו
פקוחות לגמרי, בהו בו. "מה?" שאל בבהלה.
"כמה זה מבוגרשוב עד הים?"
"מה?"
"איזה מרחק זה מבוגרשוב עד הים? כמה מטרים?"
"השעה שלוש וחצי."
"אז מה?"
"אז מה?! זה לא יכול לחכות למחר בבוקר?" היא שתקה. "אני חוזר
לישון, נדבר בבוקר."
הוא הסתובב לצידה השני של המיטה ומשך את השמיכה. הוא ניסה
להרדם בכוח אבל מבטה צרב לו בגב ולא נתן לו לישון. הוא הסתובב
שוב לעברה, "זה באמת משנה לך?" היא הנהנה בהסכמה. "זה משנה לך
עכשיו, בשלוש וחצי לפנות בוקר?" שאל שוב, היא שוב הנהנה.
בחוץ טפטף גשם קל. הם עלו על הטוסטוס ונסעו לעבר בוגרשוב,
חמושים בסרט מדידה באורך חמישה מטרים. הם התחילו מבוגרשוב פינת
דיזינגוף, הוא מותח את סרט המדידה, היא מסמנת באבן גיר היכן
שסרט המדידה נעצר ורושמת על המדרכה כמה מטרים נספרו עד כה.
עוברי אורח בודדים שעברו ברחוב, היו נעצרים לידם, תמהים לפשר
מעשיהם, אך הם בשלהם, הוא מותח את הסרט, היא מסמנת.
אחרי 870 מטר הם נעצרו. השעה כבר הייתה חמש וחצי בבוקר והשמיים
החלו להתבהר, הם כבר הגיעו לסוף הרחוב, היכן שהים נראה היטב.
"זהו, סימנו, 870 מטר", אמר, "אפשר ללכת לישון?"
היא התבוננה בו, מחייכת, לפתע נשקה לו בפיו וחיבקה אותו בחיבוק
רך ונעים. "תודה", היא לחשה.
כך הם עמדו שם במשך כמה דקות. מבפנים הרגיש חמימות בלתי
מוסברת, כזאת שמנטרלת כל רצון לעשות משהו אחר חוץ מלהתחבק.
הוא חשב לעצמו מדוע לא בחר רחוב רחוק יותר, כמו מלצ'ט, או
יהודה הלוי. |