מה משותף לכלב אחוז בדיבוק, לחבר טיפש ומעצבן, למקרר המשמש
כמפקדה ראשית של סוכנות להגנה על החלל והמרחב ולרמי?
כלום, אבל זה די משעשע.

"תעזור לי עם הארגז הזה", אמר רמי, "טוב, גיל?"
"הי, רמי."
"כןןןן..."
"לא ידעתי שיש לך כלב."
"גיל... ארגז... כבד..."
"ואי, איזה כלב חמוד."
"עומד... להתרסק... מאבד... כוח..."
"ממתי יש לך אותו?"
"לא היה לי", אמר רמי בזמן שניקה את האבק מבגדיו לאחר שזחל
ממתחת להריסות הארגז.
"הוא הגיע עם הסיפור", אמר כאילו קרא את מחשבותיו של גיל.
"אתה מתכוון עם הבית."
"לא, אני מתכוון עם הסיפור, ניכר כי למספר לא היה כוח להשקיע
בסיפור רקע לדמויות וכי הכלב והבית הזה הם מפתח למספר
סיטואציות קומיות מוזרות."
השמיים התכסו בעננים שחורים ורעם התגלגל באוויר כדרכם של רעמים
שבאים להראות כי הגיבור נכנס לבית של הערפד והרבה צרות רק
מתחילות.
"כלומר הוא הגיע עם הבית, אני חושב שאקרא לו לאסי."
"קוראים לי דורטמונט ואני גלגולו של השד הנורא
ברזבלוקסהיפלזללוט (נראה אתכם אומרים את שלוש פעמים מהר) שפעם
הטיל מורא במימד הזה", אמר הכלב הקול אימתני.
"לאסי זה שם מעולה", הסכים גיל.
"BEWARE MORTAL, I SHALL FEAST ON THY FLESH"
"אוי, תראה את הזנב החמוד שלו", קרן גיל מאושר אשר מגיע כאשר
איזה שהוא יצור אינטליגנטי נתקל ביצור פרוותי קטן.
"I SHALL CONSUME THY SOULS"
"אני חושב שהוא רעב", אמר רמי, "אני אלך לבדוק אם יש לי משהו
במקרר."
רמי ניגש למטבח בעצלתיים, הושיט את ידו לפתוח את המקרר וכשעמד
לפתוח את הדלת נשמע הקליק המוכר שכל ישות חיה למדה להכיר כצליל
המסמל את בואן של מספר פגיעות פיזיות. האינסטיקט הקדמון במוחו
של רמי נכנס לפעולה בהתייעצות מהירה עם החלק שצפה בעשרות שעות
של סרטי פעולה דלי תקציב ולאחר ועידה של כמה שניות שבמהלכה
הוחלט כי: א) צריך להפסיק לצפות בסרטי אקשן דלי תקציב. ב) כן,
הצבע הכחול הזה מוגזם לסלון. ג) הרגע עליתי על מוקש.
"אל תזוז", אישש קול מהמקרר את חששותיו של רמי.
"לא תכננתי", טפח רמי לעצמו על השכם (לא באמת) על ההחלטה
הזריזה שקיבל.
"אתה נמצא באזור מסווג, אני אצטרך לעכב אותך לחקירה."
"תראה, שני דברים", אמר רמי, "אחד, זה הבית שלי ולא איזה אזור
מסווג. ושתיים, אתה מקרר!"
"מי גילה לך?!" צעק קול מהמקרר.
"היו לי כמה רמזים מטרימים בנושא, המבנה המלבני הגדול, הצבע
לבן-בית-חולים שלא מתאים לשום קיר והעובדה שאני מאחסן בך מזון
לקירור."
"לא תוכל לעבוד עלי בעזרת שימוש בהיגיון, אני אבדוק את זה עם
הממונים עלי."
לאחר כמה רגעים המרמזים כי הסכנה שלעולם לא יחסר לך מקום חניה
(כן, כלומר, תוכל להחנות בחניית נכים, קצת הומור מחוכם) עברה,
נפתח המקרר ואור לבן בוהק בקע ממנו וסינוור את רמי לחלוטין.
"שלום לך רמי, אני מ' ואני מנהל את הסוכנות הבין גלקטית לשמירה
על מרקם זמן חלל. אלו הם המשרדים הראשיים שלנו. כאן אנחנו
מנטרים ושומרים על כל הפעילות בזמן חלל..."
"כן כן כן איך כל זה קשור למקרר שלי?" הפריע רמי.
"אלו הם המשרדים הראשיים שלנו, כאן אנחנו מנטרים.." המשיך מ'.
"מרקם זמן חלל, סוכנות סודית, כן, הבנתי, אבל כל הקור בורח
והעגבניות שלי יתקלקלו."
"אני אוהב עגבניות", העיר גיל מהחדר הסמוך כשהרגיש שהוא קצת
נשכח מהסיפור.
"YOU SHALL SUFFER!" הדהד ברחבי הבית.
"אהה... רמי, הכלב שלך עולה באש."
"והוא משמיע רעשים מוזרים", הוסיף גיל בקול מפוחד אך שמח במקצת
שחזר לסיפור.
"טוב, סלח לי מ', אני צריך להציל את החבר שלי מזעמו של שד
קדמון... שוב."
"YOU SHALL BURN IN THE FIRES OF HELL"
"טוב, לאסי, תירגע, לא כדאי לשלוח את גיל לגיהינום. הוצאות
התיקון גדולות מדי."
"IT'S TOO LATE HUMANS, TASTE MY WRATH"
להבת הגיהינום נשלחה לעברו של גיל.
"גיייללל", זעק רמי.
"MWUAAAAA (insert generic evil laugh here)"
הלהבה אפפה את גיל באש זוהרת. לאחר כמה שניות של הפסקה דרמטית
(ליקום תמיד היה חוש לדרמה, עובדה לכך היא כמות הזמן הארוכה
שאתה מחכה למים שירתחו).
"זה די חמים", אמר לבסוף גיל.
"MWUAAAA... מה?!"
"זה די חמים, אמרתי. כמו משב רוח ביום קיצי", התפאר גיל בחוש
הספרותי שלו (בניגוד למחבר).
"אפילו לא טיפה כואב."
"לא?"
"לא הייתי מגדיר את זה כמציק", אמר גיל, "הייתי מגדיר אותו
נעים כמו חיבוק חם ואוהב." המשיך גיל לרכב על רוח הדימויים.
"לעזאזל, אתה מאבד את זה עם הזמן כנראה", מלמל הכלב.
"זה מה שקורה כשאתה קונה בתים שנבנו על בתי קברות. לפחות זה
היה זול", אמר רמי לעולם בכלליות.
"זול כמו פרוצה..." התחיל גיל.
"גיל! אני אכה אותך!"