רציתי לחיות בשנות השבעים, להיות בת 16 באותה תקופה. אבל
נולדתי הרבה יותר מאוחר, מאוחר מדי. טלוויזיות כבר היו בכל בית
כמעט, על טלפונים אין כבר מה לדבר. פלאפונים, כשהייתי ביסודי
כבר נכנסו לשוק, ובתיכון כבר לילדי הגן היה אחד צמוד. רציתי
פחות טכנולוגיה, כי עם הטכנולוגיה בא הקור. היום לשמור על קשר
זה לשלוח sms וזהו, נפטרנו מהחובות... קצת לפני זה היה לדבר
בטלפון או להשאיר הודעה קולית. פעם זה היה שונה. הייתה צוותא,
חברותא, או איך שלא מכנים את זה. היו יורדים לשכונה, עוברים
מבית לבית, קוראים בחלונות, שרים סרנדות. אמא של משה צועקת,
חנה עוברת במדרכה ממול, ניסים שורק לה, מייק ברנט מצליח בצרפת,
לשולה יש פוסטר שלו על הקיר, סומו בא לסגור חשבון עם מיכאל,
שמשחק בינתיים כדורגל עם החבר'ה משיכון ד'. אלו היו זמנים,
אפילו שלא חייתי בהם, אני יודעת שהם היו זמנים טובים, טהורים
ממש. אפשר להרגיש את זה.
רציתי, אולי, להיות החנה ממול, שניסים ישרוק לי, ולא שיבקש את
הטלפון שלי ויום אחר-כך ישלח לי sms וישאל "את זורמת?".
אני לא "זורמת" לאף מקום. אולי בעצם לשנות השבעים. אפילו השפה
הייתה טהורה יותר, הייתה תמימות יפה כזאת. לראות היום ילד בן
עשר מעשן סיגריה או נרגילה זו לא הפתעה. יחסי מין, הטרדות
מיניות, זה כבר בשיגרת ילדי היסודי. סוחבים ילקוט לבית-ספר עם
סכין בתא אחד וקנדום בתא השני. בקלמר אין יותר מחדדים רק
עפרונות מכניים, כי כולנו השתעבדנו להתפתחות הטכנולוגית ושכחנו
שאנחנו לא מתפתחים.
אם היה מדד התפתחות אנושית - החץ למטה כבר היה סוטה מהתרשים,
ואני שואלת, "אנשים, לא הייתם רוצים לחזור לשנות השבעים?"