פתאום בא לי להרגיש יפה.

עזבו אתכם לרגע מפלצנות עמוקה ומתחכמת על מישהו שיאהב אותי
בגלל מי שאני, בגלל האופי שלי, אין ספק שזהו הבסיס והדבר
העיקרי שאני מחפשת, אבל מה לעשות, הגנים הנשיים עושים את שלהם,
וכשמישהו מציין שאני יפה אני לא יכולה שלא להרגיש פתאום כאלו
קיצים בלב.

לא כל אחד, כמובן. בדרך כלל נמאס לי די מהר מכל ה"מתחכמים"
האלו שזורקים מחמאות על חיצוניות כאילו היו פריזבי וחושבים שזה
מה שיקנה את הבחורה, אם פעם זה גרם לי רק לפהק בשיעמום
ובאדישות, עכשיו זה מכעיס ודוחה אותי. אבל אם יש מישהו שלומד
להכיר אותי קודם, וממש מתרשם ממני מבחינה אישיותית, ואני
מתרשמת ממנו מאותה הבחינה בדיוק, ואז פתאום... הוא זורק ככה,
כבדרך אגב שיש לי חיוך מקסים, אפילו שזה לא נכון.. זה עושה לי
כזו צמרמורת נעימה של חשיבות ופתאום כל החיישנים הנשיים הקטנים
שלי שאני כל-כך משתדלת להתכחש אליהם, מתעוררים ונהיה לי
נעים-נעים.

פתאום בא לי להרגיש יפה.

לאחרונה אני מרגישה כל כך מכוערת... מכל כך הרבה בחינות.
מרגישה שאין אף אחד שיכול לראות בי משהו ענוג ומושך ונכון. ומי
יבוא ויאמר - את חכמה, וכותבת שירה, וגם מדריכה בכלל לא רע,
ולמען האמת - את אולי לא בנאדם כל כך נורא, וזה הכל אחלה סבבה
ו-וואו שיגעון באמת. אבל לפעמים... גם האנשים העמוקים ביותר
בעולם, לא שאני טוענת לכתר זה, זקוקים למעט חיזוקים
שטחיים-משהו.

פתאום בא לי להרגיש יפה.
פתאום עוזרים לי.
פתאום רואים בי יופי פנימי ואחר, יופי שקצת חששתי לחשוף מפני
תגובות אותם אנשי היום-יום שלי, ומקבלים אותו, ואוהבים אותו...
ואוהבים אותי.

פתאום בא לי להרגיש יפה. מותר לי, לא?