[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עידן רבי
/
שתיים סוכר

באוגוסט אני תמיד עצובה. חם לי, אבל אני בעיקר עצובה. אורן
מלטף אותי בלילות, הוא מחבק אותי עם יד ימין שלו, שתמיד נראית
לי קצת יותר קצרה ומוזג לעצמו בירה בשמאל. אחר כך שותה אותה
והעיניים שלו, אדומות מעייפות ואלכוהול, מתמקדות במסך. אני
מוטלת שם, בוהה באור העצוב והקלוש שמאיר את חיינו וחושבת על זה
שיונתן תכף ילך לצבא, ושזה לא בסדר שאני מרשה להורים לשלוח
אותו לשם, בסוף הוא יחזור בתוך ארון וכל המרקם המשפחתי העדין
יתפרק.
כשהמזגן רועש, והוא תמיד רועש, אני מרשה לעצמי להסיט את הראש
הצידה ולבהות ברצפה. כשנדמה לי שאורן לא מסתכל, והוא אף פעם לא
מסתכל, אני מרשה לעצמי להזיל דמעה ולראות איך היא מתרסקת על
הרצפה, קטנה ומלוחה, ומותירה שם כתם שקוף.
אני הולכת להביא מטלית מהמטבח, אבל אין לי כוח לחזור. אני
ממלאת את המים בקומקום עד הסוף ומחכה שהם ירתחו. אורן שותה כוס
אחת של קפה שחור מגעיל בבוקר, לפני שהוא יוצא לנהל את העסק
שלו, ואני שותה תה מדי פעם, בעיקר בחורף, אבל פיתחתי תלות
מסוימת בקומקום. אני מציבה את הראש לא רחוק מדי אבל לא ממש
קרוב, מרגישה את האדים החמים ממיסים לי את העור, צורבים, כמעט
שורפים. חם לי נורא, אני מזיעה בפנים, כשאני אחזור לסלון אורן
ישאל אותי למה אני נראית כמו עגבניה, אם בכלל יזרוק מבט, אבל
בינתיים אני יכולה להרשות לעצמי לבכות בשקט.
יונתן היה אמור להיוולד באחד בספטמבר ואמא אמרה, באחת הפעמים
הנדירות שבהן ראיתי אותה מחייכת, שככה יהיה לי קל לזכור את יום
ההולדת שלו, ובכל פעם ששנת הלימודים תתחיל יהיו לנו שתי סיבות
לחגוג. את יודעת, רוני, היא חזרה לטון העייף שלה, את צריכה
לעשות מאמץ בבית ספר, חשוב שתלמדי טוב, היא אמרה ואני ראיתי את
העיניים שלה מאבדות את זוהרן, הכחול הבהיר הפך לכמעט אפור, צבע
מדכדך, שלא הלם את הבטן הגדולה שהלכה איתה לכל מקום.
אני מאמינה שגם בפסנתר את תעשי עוד מאמץ בשביל מאמינקה, שעתיים
ביום זה לא מספיק בשביל להגיד אני בן אדם עם קולטורה, וקלרה,
היא עושה לך הנחות לפעמים, מה היא חושבת? שאני לא שומעת את
הזיופים הקטנים שלך? שאני עיוורת ולא רואה איך הידיים
מחליקות?
אמא המשיכה לדבר ואני נאטמתי, מזערתי את הנוכחות שלי לאפס,
השתדלתי לא לנשום, לאכול מעט ולנגן הרבה. בכל יום לפני השינה,
אחרי שבדקתי במראה אם צמחו לי שערות חדשות בפות, שכבתי במיטה
ואמרתי לעצמי שכל זה תכף ישתנה, אמא תחזור מבית החולים עם
תינוק חדש ונקי שיביא איתו ריחות חדשים וצעצועים. דמיינתי איך
אני לוקחת אותו בעגלה, מראה אותו לכל החברות שלי, מחליפה לו
חיתולים, מספרת סיפורים. בעיקר דמיינתי שמישהו יבין אותי ויאהב
אותי, בלי תנאים ואולי אפילו קצת יעריץ אותי, בגלל שאני אחותו
הגדולה, ובכלל לא יהיה לו אכפת שאין לי חברות ושבכל יום אחר
הצהרים אני משועממת, או מנגנת בפסנתר, שגם זה כבר משעמם אותי,
אבל לא נעים לי לאכזב את אמא אז אני ממשיכה.
אני בכלל לא בטוחה שזה אמור היה להיות בן. בפעם היחידה שבה
גיששתי אצל אבא בנושא, הרבה אחרי שעזבתי את הבית ועברתי לגור
עם אורן, הוא אמר שאמא לא רצתה לעשות בדיקה של מין העובר. גם
ככה זה אלוהים קובע, היא אמרה, אז מה כבר הרופאים יכולים
להגיד. מה שיבוא אני אקבל, תגיד, יוחנן, היא כבר ניגנה היום?
ואתה, קיפלת כביסה? כי אני עכשיו עם הבטן, לא שאני מתלוננת,
אבל קשה לי.
אורן שואל אם הכל בסדר, ואני רואה שהמים כבר רתחו אבל התקררו
קצת. אני מניחה את היד על המכסה של הקומקום, בודקת את סף הסבל
שלי, ומרימה אותה רגע אחד לפני שצעקה נוראית מתגנבת לי מהגרון.
אני מכינה תה, רוצה גם, אני שואלת ויודעת שהוא יהמהם שלא, זה
בסדר, אבל אם אפשר הוא ישמח לעוד בירה. אני מניחה תיון בתוך
ספל החרסינה הכחול שלקחתי מהבית של ההורים אחרי שאבא מת והצטרף
לאמא בחלקה הזוגית שהשקיע בה את רוב החסכונות שלהם. אני שמה
לעצמי כפית אחת של סוכר ונזכרת שאמא אמרה שזה מספיק, שתי כפיות
סוכר זה של בורגנים, תה זה לא ממתק ואת גברת צעירה, צריכה
לשמור על עצמך שלא תשמיני לי פתאום. את שמעת פעם על פסנתרנית
בין-לאומית שהיא שמנה? אז גם אני לא.
אני לוגמת את התה ובוכה. בגלל שהוא מר, אבל בעיקר בגלל שאני
עצובה. אמא הייתה בחודש תשיעי, וזה היה אוגוסט, חם כמו עכשיו,
אולי יותר, תמיד בטלוויזיה אומרים שפעם היה יותר חם ואני, אני
לא מבינה בזה אז אני לא מתווכחת. גם כשמדברים איתי על דברים
שאני כן מבינה אני מעדיפה לשתוק. תמיד נדמה לי שאמא שלי מסתכלת
עליי מהפינה במבט בוחן, אז חשוב לי לא להגיד משהו טיפשי, כמו
אז.
בשתיים בלילה אבא העיר אותי ואמר לי שהם נוסעים לבית החולים,
ושאין מה לדאוג, ובבוקר הם בטח יחזרו עם אח או אחות. נו,
יוחנן, את כל התנ"ך אתה מקריא לה שם? היא ילדה בת 14 וגם בשנה
שעברה, כשנסענו לחתונה של השכנים מקומה שנייה, באמת שלא הגיע
להם שנבוא, האוכל היה מתחת לכל ביקורת, בכל אופן גם אז היא
ישנה לבד, אז על מה בדיוק יש לכם לדבר שם, וחוץ מזה מה אתה
רוצה, שאני אלד במונית, נו, יוחנן.
לא נרדמתי, כמובן. התרחצתי במים קרים, כי מה את חושבת, שכל
היום נדליק פה דוד חשמלי, את לא נולדת בארמון למקרה ששכחת את
זה, וישבתי לחכות. הכנתי לי לחם עם קוטג' חמישה אחוז, חתכתי
מלפפון לפרוסות קטנות וחשבתי שבבוקר אני כבר לא אהיה בת יחידה.
העיניים שלי נצצו מאושר. ישבתי ליד הטלפון ופיזמתי לי מנגינות
נעימות. דו רה מי פה סול.
בבוקר סבתא באה ואמרה לי בואי, רוניצ'קה, יש משהו לא טוב שאני
צריכה להגיד לך. ואני חשבתי שיונתן לא יבוא ושתהיה לי אחות
מעצבנת שתיקח לי את הבגדים ותהיה רזה וחתיכה, ואף אחד לא יכריח
אותה לנגן בשום דבר וכל הבנים יאהבו אותה, והיא תתחתן לפניי,
אבל אלה היו שטויות, ככה זה כשיש לי יותר מדי זמן לחשוב.



אמא חזרה מבית החולים אחרי שבוע, בלי בטן ובלי תינוק. הרופאים
הדגנרטים האלה בארץ, מה הם מבינים, באירופה היה לי ריספקט לבן
אדם מה קוראים אותו רופא אבל פה, ילדים עם חלוק, תעזוב יוחנן,
אני יכולה לשבת לבד, אתה לא צריך להראות לי שאתה כאילו
ג'נטלמן, אני לא נולדתי אתמול ויודעת בדיוק איזו סחורה יש לי
בבית, לך תקפל כביסה אני רוצה לדבר עם רוני. חשבתי שהיא תספר
לי, או תסביר, אבל לאמא היה רק דבר אחד בראש. היא רצתה לדעת אם
ניגנתי. את בטוחה? כי אני יכולה לשאול את השכנה, זאת כל הזמן
מתלוננת על הרעש, במקום להעריך את הכשרון שלך.
אני רוצה, אמרתי, ושתי המילים האלה נשמעו לי זרות, כי גם
כשרציתי דברים, אף פעם לא העזתי לבטא אותם בקול. אני רוצה ללכת
לקבר שלו. לקבר של יונתן. אני רוצה להיפרד ממנו. אמא הסתכלה
עליי במבט מוזר, קמה, הסתובבה, הפילה את הכוס על הרצפה ואז
חזרה, נעמדה במרחק של חצי מטר ממני והחטיפה לי סטירה. אני לא
מוכנה לשמוע דיבורים כאלה בבית שלי, כן? תסתמי את הפה שלך
ותלכי לנגן ואתה יוחנן, תביא כבר מטאטא, אני לא אחכה לך כל
היום.



לאורן כל זה לא אכפת. פעם אחת דיברתי איתו על זה, אחרי שעברנו
לגור ביחד, והוא הביט עליי במבט הטיפשי הזה שלו, המבט שהוא
שומר לקליינטים שבאים אליו לתקן את הטלוויזיה או הטוסטר שלהם.
אז מה את בעצם אומרת, שאני צריך להתייחס אלייך עכשיו כמו אחות
שכולה? אני לא אומרת כלום, מלמלתי בלחש ונצמדתי אליו. אז הוא
לא רופא ולא עורך דין, אבל הוא מחבק אותי ומביא לי פרחים
לפעמים וחוץ מזה, אני שומעת את הקול של אמא, מי את חושבת שאת,
פרינצסה מפונקת. אם מישהו ירצה אותך, תגידי תודה ותלכי איתו.
אז אני אומרת תודה, ובוכה בשקט, ממשיכה למזער את הנוכחות שלי
אבל לפעמים, כשאני עצובה, אני מרשה לעצמי לשים עוד כפית סוכר
בתה. זה לא עוזר לי להרגיש טוב במיוחד, אבל זה קצת פחות מריר.

(פורסם לראשונה ב- http://www.blabla4u.com/zemashe)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
צנח לו זלזל







- הפרסומת החדשה
לקליניקה און


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/4/05 14:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידן רבי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה