"איך אתה מטיח בי האשמות כאלו?!" היא שאלה. היא לא באמת הבינה
את הכוונה שלי. אני לא האשמתי אותה או אפילו חשבתי בכיוון הזה.
אבל בהחלט הצלחתי לקומם אותה, וזאת הייתה כוונתי.

אני לא חושב שהיא בחורה טפשה. להפך, מדי פעם היא הראתה נקודות
חוכמה כאלו, שלא גרמו לי לחשוב אחרת. יש לה את המראה המתוחכם
הזה. המראה ה"חכם" יש שקוראים לו. גם כשהיא מדברת, מבינים כי
היא אוצרת בחיקה חוכמת חיים שכזאת, שלא לכולם יש.

"אני לא זוכרת שחתמתי איתך ברית נישואים או הבטחתי לך אילו שהן
הבטחות". איך באמת ניתן לקרוא משפט שכזה? הרי כל הכוונה שלי
הייתה לזעזע אותה. לגרום לה להבין (סוף סוף) שיש למטבע שני
צדדים, והיא פשוט לא עוזבת את הצד שלה ומסתכלת על האחר. אנחנו
לא חברים, לא זוג, אלא רק ידידים. כראות עיני, היינו ידידים
טובים. לא הרבה אנשים מקבלים את האמון שלי. היא כן קיבלה.

כשהכרתי אותה, היא הייתה מאוד מעורפלת. שיער בלונד חזק, צבוע,
משקפי ספרנית חינניים (מהסוג שרשום עליהם "זכויות יוצרים של
החכמים") ודיבור של מישהי ברמה. יש לי הרבה ידידות, אבל אף אחת
לא הייתה כמוה. משהו היה שונה, אולי בפנים, אולי מבפנים, אבל
בטוח שהיה שונה.

כשיותר ויותר דיברנו ויצא לי להכיר אותה, הבנתי שהמראה החכם
שהשוויתי לה מלכתחילה התאים. היא באמת יוצאת מן הכלל. הבנתי
שאני רוצה להכיר אותה לעומק. הגעתי למסקנה שהיא באמת יכולה
להיות ידידת נפש טובה ושאולי סוף סוף, מישהו שבאמת אפשר לדבר
איתו ולתת בו אמון. מסוג החברים האלה שתמיד יהיו שם בשבילך,
ויקשיבו. מסוג האנשים שלא ירקו לך את האמת בפנים. מסוג הידידים
שכשהאמת כואבת, הם יצאו מנקודת הנחה שלא תמיד צריך להתמודד
איתה, ובמקום לספר לך את האמת כמו שהיא, יתנו לך אותה מנקודת
מבט קלה יותר ונינוחה יותר, רק כדי שלא יכאב.

היא אכזבה אותי. באחד הימים ישבנו בשמש, בין חברים, והיא סיפרה
לי משהו אישי. לימים התברר שכמעט כל מי שבא איתה במגע שמע את
הסיפור הזה, אישי ככל שיהיה. אני בן-אדם שיודע להקשיב. יודע
להפנים, יודע לשמוע ולשמור בפנים. מצד אחד זה טוב שמישהו מוציא
דברים שהוא שומר בפנים, מצד שני כשאנשים אחרים שומעים על זה
חוץ ממני זה כבר הורס את כל האפקט של "להיות שם כשצריך לדבר על
משהו". כשהיא סיימה ושאלה לשלומי, השחלתי משפט שלא השתמע לשתי
פנים, "סתם, את יודעת. לא משהו". מצפה שהנושא יעניין אותה ולו
בקצת, הרגשתי אכזבה ענקית כשהיא המשיכה את סדר יומה ולא חשבה
לשאול אם משהו לא בסדר.

היא אכזבה אותי בשנית. זה כבר כמה חודשים שאני מכיר אותה, אבל
אני עדיין סומך עליה. אני מראה לה בכל הזדמנות שאני שם בשבילה,
לא שהיא ביקשה זאת, זה פשוט אני כבן-אדם. הערב יש מסיבה. כל
חברי נטשוני, לטובת מקומות אחרים. בתקווה גדולה שהיא הולכת,
השארתי לה שתי הודעות ולא קיבלתי מענה. כששאלתי אותה מספר ימים
לאחר-מכן לפשר ההתעלמות המעליבה, קיבלתי מענה מעורפל ולא הולם,
ואני חושב שמבחינה מטאפורית אפשר להגיד שהיא נכנסה לחנות
"לגבר" וקנתה את אחת מהסכינים המעוצבות הללו, שחס וחלילה
כשפגיון שכזה יינעץ באדם, הוא יעשה הרבה יותר נזק פנימי מסתם
חפץ חד.

היא אכזבה אותי בשלישית. אבל אני לא בן אדם שמוותר. ועכשיו?
עכשיו ההרגשה שלי (וזה לא קשור אליה) שרשימת ידידי הנפש שלי
(אותם האנשים שאני יכול לחלוק איתם את מכאובי) פתחה דיאטה
חדשנית והצטמקה ל... אחד. היא. היא התקווה האחרונה שלי. היא
אכזבה אותי בשלישית, אבל היא האחרונה ברשימה הזאת (שגם ככה לא
הכילה יותר משלושה שמות בימיה הטובים) ואסור לי לוותר. אותו
מקרה חזר על עצמו, היא לא הגיבה להודעותי. החלטתי לשים לזה
סוף. החלטתי שבפעם הבאה שאני רואה אותה, אני סוף סוף אבין עם
מי יש לי עסק, ולמה היא גורמת לי להרגיש כידיד סוג ד'.

היא אכזבה אותי ברביעית.
כשזה מגיע לדברים אישיים אני איש די סגור. אני לא מדבר עם הרבה
אנשים, כי אני לא חושב שאנשים צריכים לקבל את המעמסה הזאת של
מה שמטריד אותי. הרי יש להם כבר את הדברים שלהם, מדוע שאפיל
עליהם גם את מה שמפריע לי? לכן אותם אנשים שאני מכנה ידידי
נפש, הם אנשים שלפי מיטב הבנתי, יכולים באמת להיות שם בשבילי
כשאצטרך. להיות אנשים שמבינים כאב או הרגשה לא נעימה ויודעים
לתת מילת חיזוק. מספר ימים לאחר שהתעלמה ממני בשנית, פניתי
אליה וביקשתי לראותה. אני חייב לברר מה פשר ההתנהגות הזאת.
בשיחת טלפון, היא הסכימה שניפגש. עברו מספר שעות, וכשהיא לא
הגיעה פשוט הלכתי אליה. היא הייתה עסוקה. אני מבין שהייתה לה
עבודה באותו היום, אבל אני לא חושב שהיא עיוורת, ואני לא חושב
שהיא לא שמה לב שמשהו לא בסדר. וגם אם כן, להתעלם ממני בפעם
השלישית הייתה הטעות הכי מעצבנת שלה. רבע שעה חיכיתי מאחוריה,
כשהיא יודעת שאני שם, והיא לא פנתה אלי. יומיים עברו, והיא גם
לא חשבה שההתעלמות השלישית באמת פגעה. הפגיון הזה שהיא קנתה
בחנות "לגבר", התחיל לעשות את דרכו בין חוליות עמוד השדרה,
נכנס בצורה חלקה בגב העליון.

היא מתעלמת ממני שלוש פעמים, היא מאכזבת אותי ארבע פעמים, ואני
ממשיך משום מה לרדוף אחריה. האם עד כדי כך היה לי צורך בידיד
נפש? אותו ידיד שאוכל להתרפק על גבו? כן. הייתי צריך מישהו
לדבר איתו. כיוון שהיא האחרונה ברשימה הזאת, לא התכוונתי לוותר
עליה כה בקלות. אבל מצד שני, למה היא מתנהגת בצורה כה מגעילה
ושפלה? למה הדו-פרצופיות הזאת שלה? למה כשהיא רואה אותי פנים
אל פנים אז הכל טוב ויפה, חיבוקים ונשיקות, "מה שלומך" וכו',
וכשאני פונה אליה בנושאים ברומו של עולם היא מתעלמת? אין פיה
ולבה שווים, זה בטוח.

פתחתי בגישה חדשה כלפיה. אני לא רוצה אותה יותר כידידת נפש.
היא לא מתאימה ל"רשימה" הזאת שלי. אני לא רוצה ידידים צבועים
שחברים שלי כשמתאים להם ומתעלמים ממני כשבודהה יודע מתי. מאותו
הרגע, היא הפכה אצלי לסתם מישהי דו פרצופית שאני מכיר. וכשאני
רואה אותה? "בוקר טוב" קריר. מדי פעם עקיצה כזו או אחרת על מנת
שהיא תרגיש שנפגעתי, אבל זה לא מה שיגרום לה להבין. לדעתי היא
כל כך מסונוורת מדו פרצופיות שהיא פשוט לא יודעת מתי היא פוגעת
במישהו ומתי לא. הגישה של "לעקוץ" אותה במילים התאימה לי,
הרגשתי שאני מחזיר לה. זה לא גרם לי רגשות אשם, זה לא גרם לי
להרגיש רע עם עצמי. אני גם לא גרמתי לה לסבל או להרגשה רעה
באותה רמה כמו שאני הרגשתי ולכן המצפון שלי היה שקט.

מאוד החמיא לי שאחרי מספר שבועות היא באמת ידעה לבוא ולהגיד לי
שמפריע לה הגישה העוקצנית שלי אליה. ה"עלבונות" כדבריה, שאני
מטיח בה. היא גם דאגה להגיד לי, שהיא "לא אוהבת את העובדה שאני
מעליב אותה ופוגע בה". האם היא באמת עד כדי כך הייתה עיוורת?
עד כדי כך לא שמה לב? אני לא חושב שבן אדם יכול להיות כל כך קר
וכל כך מרושע ולגרום לי להרגיש כאילו לא עשיתי מספיק על מנת
שהיא תשים לב אלי. בסך-הכל רציתי ידיד. לא ביקשתי את הירח.
בסך-הכל הראיתי כוונות טובות ונכונות, וקיבלתי קרח יבש.

מאוד החמיא לי שאחרי מספר שבועות היא באה אלי ביציאה, "מאוד
אהבתי את התכונות שלך, חלקן אפילו מעולות". כי זה גרם לי
להרגיש שכנראה כן הצלחתי לגרום לה לראות איזה בן אדם אני. זה
גורם לי עוד לחשוב עד כמה היא דו פרצופית, ועדיין אני לא
מוותר. הבנתי שלדבר איתה אין לי על מה לדבר, כי אני כבר לא
יודע למה לצפות. מה שברור לי, שלרדוף אחריה בשביל להסביר לה זה
כבר לא עסק שלי. אני, רדפתי אחריה מספיק. אתם מכירים את הסיפור
על הוסל שרדף אחרי הבת של מעבידו וזו הראתה לו את שני פרצופיה
(מבלי שתדע אפילו)? מצד אחד גרמה לו לחשוק בה והראתה לו סבר
פנים יפות, ומצד שני עשתה את כל זה על מנת לראות עד מתי תוכל
להתעמר בו? עד כמה הוא יהיה מוכן לסבול בשבילה? מתי הוא ישים
לב שהיא עושה זאת כדי לבחון אותו? ... אז זהו, שגם אני לא.
בחיי לא שמעתי סיפור כזה, אבל היה נחמד אם היה כזה סיפור, כי
הוא מתאים פה פרפקט.

האכזבה החמישית הייתה קצת לפני טענתה בהקשר ל"תכונותי הטובות".
אני חושב שבאותה תקופה היא הבינה שהיא עשתה טעות. היא הבינה
שכנראה יש לי משהו להגיד לה, שכנראה היא פספסה משהו. היא גם
אמרה לי, "אנחנו צריכים לדבר, על הרבה". הייתי בטוח שסוף סוף
העניינים ילובנו. הייתי בטוח שכל מה שעשיתי לא היה לשווא.
טעיתי. שוב יצא שאני רדפתי אחריה, ושאני חיפשתי אותה. אם היו
כותבים ספר בישול לעוגות בטעם "דו פרצופיות", היא הייתה השפית
הראשית המבשלת את העוגה הטעימה ביותר בספר. יש לה את כל
הרכיבים, יש לה את הידע הדרוש, ויש לה את קרות הרוח המתאימה
לכזאת עבודה.
בשלב זה, הפגיון שלה כבר חדר את מסדרונות הלב.

מבחינתה, היא בטח גם הצליחה להתעלם מהאופן שאני הרגשתי כלפי
היחס שלה, ולכן חשה כי אני "סתם" מנסה לפגוע בה. זה יותר
מקומם, ויותר מכעיס מאשר סתם להתעלם ממשהו. כשמישהו מתעלם ממך,
ואחרי זה גורם לך להרגיש שאתה אשם ביחס העוקצני שלך אליו, זה
יכול להטריף את דעתך. אז אמנם דעתי לא נטרפה, אך באמת חשתי
פגוע ונעלב. והעובדה שהיא לא ראתה את זה, ואף חשבה רק על עצמה
גרמה לי לחשוב טוב טוב עליה כבן-אדם, עליה כידידה, ועליה
כמישהי שקיבלה את האמון שלי.

כנראה שאני עדיין לא מוכן לוותר, אבל מה לעשות, זה אני
כבן-אדם. את שנעשה אי אפשר לתקן, ומהעוול שהורגש אי אפשר
להתעלם. אני רק מקווה שמה שרשמתי לה לפני כמה ימים באמת הצליח
לזעזע אותה, ולגרום לה להרגיש שמשהו לא בסדר. גם אם היא תתעלם
ותאכזב אותי פעם ששית, זה כבר הרבה לא ישנה. כי לתחושה המרה
הזאת, כבר התרגלתי... נסיון החיים רק מלמד שלפני נתינת האמון
של אדם כלשהו לסביבתו, יש לבחון טוב טוב את כל הפרמטרים, גם
אלו שנראים כל כך מבטיחים, וטובים.