ילדה יושבת בחדרה, מביטה אל הרחוב. הכול מסביב אפור, הגשם לא
מפסיק לרדת ופניה כבר רטובות. הרבה זמן שהיא לא הצליחה להוציא
ביטוי של רגש כלשהו ממנה. בזמן האחרון היא הייתה שרויה במין
אדישות שכזאת, קצת בתוך בועה.
אז מה גרם לה עכשיו להוציא פתאום את פרץ הדמעות האלו? היא
בעצמה לא ידעה. אולי זה בגלל אותו חבר שעזב כבר לפני ארבעה
חודשים ועכשיו היא רק תפסה עד כמה הוא חסר לה וכמה היא אוהבת
אותו, אולי טיפה מאוחר מידי. ואולי זה בכלל בגלל הצעקות האלו,
שהיא כבר רגילה לשמוע, של ההורים שלה רבים בקומה למטה. היא כבר
התרגלה לשים דיסק במערכת שלה, כמה שיותר חזק, שיכנס אליה במקום
הצעקות האלה, לסגור את הדלת ולהינעל עם עצמה. בדר"כ הייתה שמה
דיסק רוק כבד, רק כדי לעצבן את ההורים שלה שלא יכלו לסבול את
זה. לפעמים זה אפילו היה מצליח, והם היו מפסיקים לריב לכמה
דקות ומתחילים לקטר על הרעש. בפעמים האחרות הייתה שמה מוזיקה
שקטה יותר. בדר"כ הייתה חוזרת למצב שבו כל הדיסקים של אביב גפן
מושמעים בזה אחר זה. תמיד אמרו לה שהוא חרא זמר, ושיש לו קול
של צפרדע, אבל היא דווקא התחברה למוזיקה הזאת, אהבה לשמוע את
הקול שלו, שמביע הרבה, את הכאב בשירה. אולי היא הייתה צריכה את
זה כדי שיהיה משהו שיביע רגש במקומה, כי היא פשוט לא הצליחה.
אבל עכשיו הצלילים היחידים שהתנגנו ברקע היו של הגשם המטפטף על
החלון, וקול הבכי השקט שלה. היא נגבה את דמעותיה והסתכלה בראי.
היא ראתה ילדה קטנה, אותה ילדה עם הנמשים והחיוך התמידי שכולם
אוהבים. אותה ילדה בוכה עכשיו. אותה ילדה שתמיד מוצאת את הצד
הטוב בכל דבר ואומרת שהכל קורה לטובה.
היא לוקחת סיכה ומפוצצת את הבועה. כנראה שגם לא נמאס.
פאק.
צליל אחרון.
ועכשיו? עכשיו היא איננה.