אשה, יחזקאל אומר לי, זה כמו מקלחת. כשהיא טובה, זה הכי טוב
בעולם, אבל כשהיא רעה... אח, כשהיא רעה, אז היא הכי רעה שיש.
ואני יושב איתו בגן וחושב על המקלחות שיש לנו בבית אבות המרופט
שלנו, שלעתים קרובות סובלות ממחסור במים חמים, ועל עולם
הדימויים הצר של יחזקאל, ואחר כך חושב קצת על עדנה, הדיירת
בקומה מעליי, שהיא באמת קצת רעה אליי לעתים קרובות גם כן, אבל
אני חולם עליה כל לילה, ואפילו מתעורר בכל פעם שהיא קמה
לשירותים בלילה, ומקשיב לצעדים המדודים שלה מהדהדים אלי מחדר
המדרגות. בכל פעם שאני מתעורר, גם יחזקאל מתעורר, ופונה אלי
ואומר מה, עוד פעם אתה קם לשמוע את הצעדים של העדנה הזאתי? מה
יהיה איתך חנוך, מה יהיה? ואני עונה לו מה אני יודע, אין לי
הרבה בחיים יחזקאל, רק לשמוע צעדים של עדנה ולשחק איתך את
המשחק הזה שהבאת מסין, וביום שלישי יש את הערב שירים הזה, שאתה
יודע שאני לא אוהב לשיר, אבל אני הולך כי עדנה שם, ויחזקאל
עונה לי בחייך חנוך, אתה כבר לא בגיל של להשתגע מבחורות, וחוץ
מזה כשאתה קם תביא איתך תה, וכשאני חוזר יחזקאל ממשיך ומרצה לי
על בחורות רעות ובחורות רעות יותר ועל הבחורה הכי רעה, זו שהוא
התחתן איתה ואומר לי כמו אש, כמו אש צריך להתרחק מהן, וכמו אש
הן מהפנטות אותך, כמו ילד קטן, כמו פרפר אתה נמשך אליהן, ואני
קצת שמח שיחזקאל עושה מאמצים להרחיב את עולם הדימויים שלו,
וקצת מצטער כי הצעדים של עדנה נפסקו לפני ששמעתי את דלת חדר
השירותים נפתחת, ויחזקאל לא מצליח להסתיר את השמחה לאיד ופולט
חצי גיחוך, ומסתכל עלי באותו מבט שמוכרים בשוק מסתכלים על לקוח
שבחר לקנות את הסחורה הגרועה ביותר, ואני כבר לא מסתכל על
יחזקאל אלא ניגש ולוחץ על הכפתור שקורא לעוזרת, בשביל שתיגש
לעדנה, ויחזקאל מצקצק בלשונו ולי לא אכפת, כי אני יודע שגם
לאנשים רעים יש מקום לטוב לב, ורק חבל לי על העוזרת, שהיא לא
יודעת עברית ועל עדנה, שמרוב נרגנות לא תשאל את העוזרת מי קרא
לה. בחורה נרגנת, יחזקאל אומר לי, בחורה נרגנת, כל היופי שלה
לא שווה כלום. ואני מזכיר לו איך הוא היה משתגע על דרורה וכמה
נרגנות הוא היה אוכל ממנה והוא שותק קצת ואני שומע את הגלגלים
של הראש שלו עובדים קשה, כי יחזקאל תמיד אומר את המילה
האחרונה, ובאמת הוא אומר לי כן, אולי הייתה נרגנת דרורה, אבל
כשהיא הייתה פותחת את הרגליים... אני אומר לך, זה היה כאילו
ירד מלאך מהשמיים ונתן לך הצצה חינם בגן עדן, ושנינו צוחקים
כמו שני בני עשרים וארבע, ויחזקאל מכבה את האור בתנועת ניצחון,
ואני עוד מספיק לשמוע את עדנה מציעה את המיטה באגרסיביות,
ורואה את האור בחדר המדרגות כבה, ורגע לפני שאני נרדם נדמה לי
שאני שומע אותה ממלמלת תודה.