[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סיון בסקין
/
אמרתי, ''אני יכולה''

מעט אודות המשוררת אנה אחמטובה (1889 - 1966)



 אחת השנים האהובות עלי במאה העשרים היתה 1913. השנה הנעימה,
הדקאדנטית, המתוקה, האחרונה לפני שהכל התחרבן. לפני שהחלה
המאה העשרים האמיתית, כפי שהגדירה אותה אנה אחמטובה. אנה זו
היתה אחת הסיבות הרבות שבגללן תמיד אהבתי את 1913, ואני חושדת
שבגללה 1913 אוהבת אותי בחזרה. כמעט כפי שאהבה את אנה.

 ב-1913 אנה אחמטובה היתה בחורה סנט-פטרבורגית בת עשרים
וארבע, משוררת מוכרת  ונערצת, נשואה למשורר מוכר ונערץ לא
פחות, אמא לתינוק, מלכת הקברט הספרותי "הכלב השוטט" ומקור
השראה לציירים (ביניהם אמדיאו מודיליאני, עימו התידדה במהלך
ביקורה בפריז). את הציירים אפשר היה להבין, שכן אנה היתה
גבוהה, דקיקה, בעלת שיער שחור מבריק ועיניים ירוקות נבונות,
פוני שהצטלם נהדר ואף רומי שלא רק שלא גרע מיופיה, אלא אף
הוסיף לו עניין וייחוד. לא הייתי מתעכבת על כל אלה, אלמלא
הייתי רוצה לתאר את אשר קלטו כל הציירים וכל אורחי "הכלב
השוטט": היציבה האצילית, מלכותית אפילו, שהפכה את חיצוניותה של
אנה למרשימה כל כך. אחרי הכל, ב-1913 לאסתטיקה מהסוג המלכותי
עדיין היה ערך רב.

 גם עבור אנה עצמה, 1913 היתה שנה חשובה. בשנה זו, בדומה
לקודמותיה, כתבה אנה בעיקר שירי אהבה מהאנושיים ביותר שידעה
השירה העולמית - לא מבוססים על פרטים ביוגרפיים, לא נגועים
באשליות רומנטיות, לא מפספסים אף ניואנס, ולו דקיק ביותר, של
רגש, ובעלי פואטיקה מושלמת.

שלושה דברים הוא אהב: בתפילת הערבית
שירת מקהלה, טווסים לבנים
ומפות  אמריקה מחוקות.
           לא אהב בכי של תינוקות,
            לא אהב תה עם פטל בספלים עדינים
             והיסטריה נשית.
...ואילו אני הייתי אשתו.


 ב-1913, רגע לפני שהכל התחרבן והציניות המערבית החמקמקה,
אותה אני עומדת ליישם במשפט זה עצמו, נולדה בשעה טובה בענן של
אבק שריפה, גז חרדל, ואדי גרביים מרקיבים (וזה עוד לפני
שהזכרתי את הגופות המרקיבות לא פחות) העולים מן החפירות, אדם
אינטליגנטי יכול היה להסתדר עם שובל קצר יחסית של פז"ם עלי
אדמות ונסיון חיים, על מנת להרגיש בוגר ומפוכח, שהרי הקהל הרחב
היה תמים בהרבה מזה של ימינו. יתר על כן, על רקע הסימבוליזם
ששלט אז בכיפה - כנראה אחד הזרמים הנאיביים ביותר שידעה
האמנות, שיתכן ולא היה אלא המשך מתחכם יותר ומסטול יותר של
התנועה הרומנטית - כל ילד בן עשרים עם כשרון כתיבה ואשליות
שהתנפצו במהלך אהבה נכזבת טובה ומטהרת, יכול היה להפוך עם מעט
מאמץ ליוצר מפוכח. למרות זאת, רוב משוררי התקופה העדיפו לבחור
בסימבוליזם, שהצליח מסחרית מאותן סיבות שעשרות שנים מאוחר יותר
גרמו להצלחתה של האמנות ההיפית. חלקם החליף אותו מספר שנים
מאוחר יותר בריאליזם הסוציאליסטי, מה שרק מחזק את טענתי
הוותיקה בדבר הקשר הסיבתי בין תמימות לטבח המוני. קשר זה,
כנראה, היה נהיר גם לאנה, לבעלה ניקולאי גומילוב, ולחבריהם
המשוררים, שהחשוב ביניהם היה אוסיפ (יוסף) מנדלשטם. שני
האחרונים ראויים למאמרים נפרדים. חבורה זו, יחד עם מספר
משוררים כשרוניים פחות אך בעלי כוונות טהורות וטכניקת כתיבה לא
רעה, מאסה ברוחניות השמימית מדי של הסימבוליזם (אני מניחה שלו
הסימבוליסטים היו חיים כיום, רובם היו מוצאים את עצמם בולעים
מדי יום סמי הזיה ו/או לומדים משהו אודות קארמות וצ'אקרות אצל
הגורו הלא נכון ברובע הפחות סימפטי של פונה - ואמנם, בקרב
הסימבוליסטים נרשמו הסנפות של אתר וקוקאין, בעוד שרוב האחרים
הסתפקו באבסינת או בוודקה, תלוי במוצאם, ואילו במקרה של נשים -
ביין אדום) והקימה את זרם האקמאיזם. השם נגזר מהמילה היוונית
"אקמא", שמשמעותה פיסגה: החבר'ה האלה לא התכוונו לעשות לעצמם
הנחות. הם חרתו על דגלם את הכתיבה הארצית, הכנה, נטולת
הסמליות, שמתעמקת בפרטים הקטנים המרכיבים את החיים. מכאן מן
הסתם בא אותו תה עם פטל, כמו גם כל הדבורים, עצי הדולב,
העמודים המתקלפים והשמלות ההדוקות המרכיבים את שפתם העשירה ואת
אמינותם הבלתי מעורערת של שירי אנה אחמטובה.  
   
 לאור המפוכחות הזאת, הקורנת אפילו מתוך שירי האהבה הענוגים
ביותר של אנה, ניתן להאמין שהמלחמה, וכל מה שבא אחריה (נכון
יותר לומר, בגללה, שכן נאמר כבר על ידי גדולים ממני כי כל אשר
קרה אחרי מלחמת העולם הראשונה, קרה בגללה) לא ממש הפתיע אותה.
גומילוב בעלה, ששימש כמנהיג הכמעט רשמי של האקמאיסטים, גויס
לצבא. מאוחר יותר, ב-1921, כאשר המהפכה ומלחמת האזרחים כבר
החריבו את כל אשר הצליח לשרוד את מלחמת העולם, גומילוב הואשם
בקשירת קשר נגד שלטונו של לנין והועמד מול כיתת יורים. הכדור
שפילח את גופו של גומילוב, היה הראשון בסדרת הכדורים הרבים
מספור, אמיתיים ומטאפוריים, שחוררו פחות או יותר את כל
הברווזים בלוח המטרה האיכותי אליו הפך החוג החברתי והמשפחתי של
אנה. בעלה השני ניקולאי פונין וידידה הטוב מנדלשטם, בדומה לרוב
חבריה, נרצחו במחנות הכפייה בימי הטרור של סטאלין. בנה היחיד,
לב גומילוב - זוכרים את ההוא שהיה תינוק ב-1913? - הוחזק גם
הוא במשך שנים רבות במחנות הכפייה. (הוא שרד והפך למדען דגול,
אבי תורת האתנוגנזה.) באנה עצמה אמנם לא נגעו פיסית, אבל עשו
הכל כדי להפוך את חייה לבלתי נסבלים. לא רק שפגעו באנשים
הקרובים לה ביותר, לא רק שכמעט ולא איפשרו לפרסם את שיריה במשך
ארבעים שנה של כתיבה פורה, אלא אף מנעו ממנה כל אפשרות של
פרנסה. קשה להבין כיצד התקיימה במשך כל השנים הללו. אנה וחברים
מעטים בהם בטחה, שיננו את כל שיריה בעל פה, למקרה שתיאלץ
להשמיד את כתבי היד. (גורל דומה פקד באותה תקופה את שיריו של
ידידה מנדלשטם.) מאוחר יותר תיארה את חוויותיה, להן היו שותפים
אזרחים רבים כל כך באימפריית הרשע, בספרה "רקוויאם", שאת
הז'אנר שלו, לו היה אלבום רוק, הייתי מגדירה כ"תקליט קונספט
טראגי":

בימיו הנוראים של יז'וב ביליתי שבעה עשר חודשים בתורים בשערי
בתי הסוהר בלנינגרד. יום אחד מישהו זיהה אותי. ואז האשה כחולת
השפתיים שעמדה מאחוריי, שמן הסתם מעולם לא שמעה את שמי, ניעורה
מההלם האופייני לכולנו ולחשה באזני (כולם שם דיברו בלחש):
"את זה את יכולה לתאר?"
אמרתי, "אני יכולה."
ואז תנועה דמוית חיוך חלפה על אשר היו לפנים פניה.


 למרות כל הזוועות, יציבתה המלכותית שהיתה לאנה ב-1913, לא
בגדה בה מעולם. האשה המופלאה הזאת היתה ישרה וחדה כסכין
מנתחים. לרגע לא נטשה את עקרונותיה, את מפוכחותה, או את סגנון
כתיבתה הקלאסיציסטי. משקלה היה איתן, חריזתה מדויקת, ונושאי
שיריה אנושיים ולא כפי שנדרש. מדי פעם פלירטטה עם הכתיבה
החופשית, אבל תוצאות הפלירטוטים הללו לעולם היו פשוטותוברורות
יותר מהשירה המודרניסטית הרגילה:

במותו של אדם
דיוקנאותיו משתנים.
עיניו מביטות אחרת. שפתיו
מחייכות חיוך שונה.
שמתי לב לכך בשובי
מלווייה של משורר אחד.
מאז בחנתי השערה זו פעמים רבות,
ונוכחתי שהיא נכונה.


 פעם אחת בלבד עשתה אנה מעשה שלא היתה שלמה עימו לחלוטין. היה
זה בסוף שנות ה-40, כאשר פרסמה קובץ שירים ברוח הנאמנות למשטר.
היא קיוותה שהדבר יסייע לשחרר את בנה, שלחייו חששה, מהמחנות.
נסלח לה על מעשה אמהי זה. בנה אמנם לא הוצא להורג, כפי שחששה,
אך גם לא שוחרר אלא לאחר מותו של סטאלין. מה שמדהים הוא, שמעשה
השקר היחיד הזה מכיל שירים בינוניים. אנה לא היתה צריכה להיות
אנה אחמטובה כדי לכתוב אותם. "רציתם שאשקר? - הנה קחו שירים
מחורבנים. לא מגיע לכם יותר מזה. ואני גם לא יודעת לתת לכם
יותר מזה." ה"לא מגיע לכם יותר מזה" הזה צועק מכל שורה של
הקובץ הזה, במובן מסוים אולי היצירה הטראגית ביותר של אנה. הוא
אינו נכלל בהוצאות המאוחרות יותר של כתביה, ובצדק.

 באשר לקהל הקוראים - בכל אותן שנים בהן אנה כמעט ולא יכלה
לפרסם את כתביה, לא ממש היו כאלה. בין המעטים שהיו, הרוב היה
מורכב מגברות מזדקנות, בוגרות בתי הספר היוקרתיים לבנות מלפני
המהפכה, שזכרו בעיקר את הצלחתה של אנה כמשוררת שירי אהבה
ב-1913. אנה עצמה רתחה כששמעה שבחים חשודים מדי מפי הקוראות
הללו, שהתעלמו מארבעים השנים של ייסורים, בגרות ותבונה שעברו
עליה ועל יצירתה מאז. במובן מסוים, קוראות כביכול אוהדות אלה
תאמו את יחסו הרודף של הממסד. שיא הרדיפות היה בשנת 1946, כאשר
תקנה ממלכתית למעשה מחקה את אנה (יחד עם הסופר מיכאל זושנקו)
לא רק מהמסדר הספרותי, אלא אף ממפקד האוכלוסין. התקנה יצאה נגד
כתיבתה האישית (האנושית) של אנה, האדישה למשטר. האדישות היתה
שוות ערך להתנגדות. אנה, אשה בת 57 באותה עת, כונתה "הכלאה בין
פרוצה לנזירה", שתיהן מילות גנאי בפי הממסד. גם זו היתה דרך
לכלוא אותה ב-1913 - ובחיים של חוסר כל.

 אנה שוב חזרה לעסוק ב-1913 ביצירתה המשמעותית ביותר, "פואמה
ללא גיבור", אותה כתבה במשך 22 שנה (1940 - 1962). הפואמה
הפנטסטית, המטורפת (שלא לומר - הקרנבלית) והעמוקה הזאת עוסקת
בצללים של חברי נעוריה של אנה, שנעלמו ועתה מבקרים אותה
כדמויות תיאטרליות יותר מאשר כדמויות של זכרון, ומכאן שהגיבור
האמיתי הוא זה הנעדר. הפואמה גם הושפעה מהקשר שאנה יצרה בסוף
שנות ה-40 עם הפילוסוף היהודי הבריטי הדגול ישעיהו ברלין, והיא
לוקחת את מושגי הזמן והזכרון הכי רחוק שאפשר. הצללים מ-1913
אינם מועלים באוב, אלא שבים מחופשים ואהובים כמסיכות של קומדיה
דל ארטה (בהן נעשה בפואמה שימוש ישיר).

והרי ציפו לו מיתות כה רבות.
ילד טיפש: הוא בחר בזאת,
לא עמד בעלבון נעוריו,
לא ידע איזה נוף הוא יראה בעוד
רגע, באיזה מחלף יעמוד
ועל איזה מפתן הוא ניצב.


 מבנה זה של בית, האופייני כל כך ל"פואמה ללא גיבור", הוא,
לעניות דעתי, אחד המבנים הפואטיים השובים בכל הזמנים, מאלה
שמושכים את הקורא כחול טובעני, בדומה לטרצות של "הקומדיה
האלוהית" של דאנטה ולבתים הארוכים בעלי החריזה החמקמקה של "1
בספטמבר, 1939" של ו.ה. אודן. "פואמה ללא גיבור" היא אחת
היצירות הגדולות של המאה ה-20, ובכל אופן, אחת המדהימות
בקריאה. אני זוכרת שאחרי הפעמיים הראשונות שקראתי אותה (ברצף),
ניסיתי שוב ושוב לאייר אותה. הייתי אז בת 12 או 13, ואיור
יצירת המופת הזאת היה גדול הן על טכניקת הציור והן על הטכניקה
הרגשית שלי. אבל אינני יכולה לדמיין את נעוריי ללא הבתים
הטורדניים הללו, וללא עפרון ה-H2 בידי, שצייר מבוכים של מראות,
ובהן הדמויות העמומות של תיאטרון הזכרון של אנה אחמטובה.

 בערוב ימיה, לאחר מותו של סטאלין, אנה בכל זאת ידעה מעט
עדנה. ביתה הפך לאתר עלייה לרגל למשוררים צעירים, ובהם יוסף
ברודסקי, שהפך מאוחר יותר לגאון הדור שלו ושל אלה שאחריו,
ואילו אז היה משורר צעיר ואוטודידקט שמחמת חוסר האפשרות לפרסם
שירים בעיקר הקריא אותם בערבי שירה חצי מחתרתיים. ניתן לומר
שאנה היתה מורתו, ואילו הוא היה זה שהבין אותה יותר מכל אחד
אחר בדור שלא ידע את 1913. ואם מאמר זה נראה קצת כנסיון נוסף
לכלוא את אנה ב-1913, הרי שאשליה אופטית זו נובעת רק מסיבה
אחת: לא אני ולא אתם ידעתם את 1913. אך בעוד שאני, בדומה לאנה
ולא מעט בזכותה, הולכת מדי יום לחטט בשנה הדקאדנטית ההזויה
הזאת, ובשנים אחרות שסובבו אותה, אתם צריכים אותה כמוטיב מרכזי
במאמר אודות משוררת שחיה אותה, שרדה את השנים שאחריה, והתגברה
עליה בשירתה המאוחרת. תאמינו לי שאתם צריכים את זה.

 אנה אחמטובה נפטרה בשנת 1966, בשיבה טובה ובמידת עוני סבירה,
לאחר שזכתה בהכרה בינלאומית רחבה ובעצימת עין מסוימת מצד המשטר
תחתיו חיה. ולו הייתי מושפעת פחות מהאקמאיסטים נטולי האשליות,
אולי הייתי מכנה עצימת עין זו בשם "חסד".
   




כל קטעי השירה שצוטטו כאן, תורגמו ע"י מחברת המאמר. למי שרוצה
עוד, ואני מקווה שיהיו לא מעט כאלה, קיים תרגום חדש לעברית מאת
שלמה אבן שושן.

המאמר נכתב בספטמבר 2001, בחיפה, עבור אתר השירה "מילים מאת",
בעריכת ערן שפי. כתובתו היא
www.mousymedia.com/words







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי זה הבועז הזה
שכל הזמן מדברים
עליו?


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/9/01 1:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סיון בסקין

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה