כשהרוח והאדמה נפגשים,
ככה, כמוני, פנים אל פנים,
כשסוף מתוק של נעורים
והתחלה זרה מלאת מטלות,
כשהם נפגשים,
אני בורח אל אותן שורות,
וכך כל אותן המילים
היו לי לפסיכולוגים נאורים.

כשאני עוצר ונזכר באותה ההרגשה,
בנעימות שחלפה בי לצלילי אלאניס מוריסט הישנה,
כששכבנו,
ואז, כשחיכיתי לדמעות,
בזמן שברחתי אל אותן שורות,
כל אותן המילים
היו לי לפסיכולוגים נאורים.

כשאת שואלת למה אני שותק,
כשאת נדהמת מההקשבה שלי, מהשתיקה,
אני מהנהן ומחכה בשקיקה
לרגע נוסטלגי שילווה בחיוכים,
ואז אני בורח אל העט והדפים,
ומודה לכל השורות, לכל המילים,
שהיו לי כל כך הרבה שנים, לפסיכולוגים נאורים.