כשאתה באמת לבד אתה מתחיל להעריך את החברה של האנשים שכיף וטוב
להיות איתם. להיות לבד למשך זמן ממושך זה מייגע, במיוחד כשאתה
מרגיש כמוני, מיואש מהחיים, כמעט מת נפשית. אתה יודע שגם אם
תחתוך את עצמך אף אחד לא ישים לב, גם כשהשולחן נשטף בדמך.
השולחן שלי מלא בצפנים לא קשים לפענוח על התאבדות, שנאה,
ייאוש, בדידות, אכזבה מההווה, ופחד אימים מהעתיד, ולמרות כל
זה, אף אחד לא יקרא אותם וינסה לפענח אותם לפני שאעלם. ההבדל
בינינו הוא שאני מבין שאתם חלק מהחיים שלי גם במידה ואני לא
מכיר אתכם. אבל אתם נוחים להתעלם ולהדחיק את קיומי. נוחים
לראות אותי נשבר, וכותב על השולחן צפנים שמכילים מסרים של
התאבדות, שנאה, ייאוש, בדידות, אכזבה מההווה ופחד אימים
מהעתיד, למרות שאתם לא יודעים על קיומם. קיום הוא דבר יותר
עמוק מהיכרות, עובדה שגם אני, שאף אחד לא מכיר בי, גם אני
קיים. אבל להיות קיים זה לא רק לנשום ולחיות פיזית. אז מה זה
קיום?