ביתי כבר בן עשרים
ראה רבות בימי חייו.
לידה ומוות, נעורים
לאט, לאט משיר עליו.
אהב איתי, שנא איתי, צעד עמי רחוק
נתן לי כוח להמשיך וזיכרון של צחוק
מתוק, מתוק.
קירות מסוידים, שכבות של צבע על בטון
ימים רבים של התהוות
בצל תקתוק שעון.
כל שבתוכי - שאבתי מתוכו
מתת חיים קיבלתי:
אב ואם, אחים ואחיינית (עד כה).
ואף נתתי.
וידעתי, פה התחלתי. לנצח פה אשהה
אם לא בגוף - אז ברוחי, בתוך תוכי יהיה.
מחד, אומר: זה רק מבנה - מלט, טיט, דלתות, חלון
ומאידך, אדע: זה גב תומך, זה עץ אלון.
מכאן צומח רעיון
מפה נובעת השראה.
עטף אותי מינקותי, שימש לי כמראה
שיקף את חיבוטי נפשי ואת לבי קרא.
כשאגדל, אצמח ואהיה על סף זיקנה
קירות כבר יתקלפו, אבק ישכון בכל פינה
ולא יהיה עוד אב ולא תהיה עוד אם
ורק בחלומי אוכל אצלם להתנחם,
ביום ההוא יהיה ביתי חבוי, כבוי, אבל על אובדנו.
אך כשיחלוף ענן קינה - ישוב למקומו
עמוק, עמוק בתוך לבי
לעד תשכון דמותו.
ביתי כבר בן עשרים,
ראה רבות בימי חייו
ועוד נכונו לו חיים
ועוד ישיר ויצמח עליו. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.