הו דנה,
איזו מין קיציות זו בה הקפאון אוחז
בלב תזזית המשבשת תוכניות גופנו?
אי פעם הבטת בי
והיתה זו הבנה מבעד אישונייך.
מדוע זה ציירת מבול של לבנים בין כפותינו?
הו דנה,
כיצד אשכיל לרפא
ראשית בינות מילים ודפים מקומטי קצוות,
אם לא אדע מי מבינינו דוויה יותר?
למי יקדם מזור קסום?
לך הסגולה לראות בי המעוף,
מאז ומתמיד הצבע לבן ומלובן הנייר בוהק.
מי טובה ממי?
הו דנה...
מי תשמח?
ספק הדם, ספק החיוכים,
מה הוא זה שיש בו כדי
לברוא ניצוץ טהור מעל לכל יאוש,
נקי מרגש, נטול תקווה כמים אפורים?
אנא
אל תרשי לי שוב להיאנח,
מעולם לא היה זה לבי אשר נשבר.
רוני,
ככה בא וכך הולך, זו רוח,
זה משב בסרעפתך והיא יודעת אחיזת עיניים.
פרמי הצמר מעלייך,
קיץ בא,
עטפי זאת, תני לזה לעוף ממך,
הו דנה אל תעזבי עכשיו הו אל תוותרי עכשיו,
יבוא גם סתיו ויצווה עלייך לרחף...