פרק ראשון - נשים הן מלים

איזה שבועיים מתסכלים. מה שפצע קטן בשפה יכול לעשות.

שבועיים בלי נשיקות. באביב. ריח הפריחה מסביב הגביר את החשק
שלה. רצתה לחבק, לנשק, לעשות אהבה, לצאת במחול מטורף של זיעה
ונוזלי גוף אחרים. ודווקא עכשיו יש לאבי פצע בשפה. הרפס, מחלה
מאוסה. מדבקת כמו שד.

הלכו לבית המרקחת, קנו שם תרופה חדשנית, זובירקס. פרס נובל,
עניינים. בלי התרופה היה עובר תוך שבועיים. עם התרופה, תוך
ארבע עשרה יום כמו חדש. מזל שיש את נובל. חסוך שלא יחסר.

איזה חסך אוראלי שהיא צברה, לא יאמן.

בלי נשיקות, אפילו הזיונים כבר לא היו משהו. כי בלי נשיקות,
ובלי ליקוקים, כל התבלון שסביב הזיון חסר. ובימים האחרונים, גם
זיונים אין. כי הילדים בחופש, ומסתובבים בין הרגליים ללא
הפסקה, ומי יכול להרשות לעצמו להוציא ילדים לתרבות רעה.

כל החורף כמעט ולא נגעו זה בזה. כשחשבה על זה לעומק, ולרוב
נטתה להתחמק ממחשבות עמוקות בנושא, כמעט שנה שלמה התרחקו פיזית
זה מזה. הדיבורים ממילא הלכו והתמעטו עם השנים, והקש ששבר את
הגב השנה היה הנסיון הנואל לעשות ילד נוסף, נסיון שהביא גם את
יחסיהם הגופניים על פי פחת. ואולי טבעי הוא הדבר לחוש את מגעה
הראשון של הזקנה נושף על עורפה בגיל שלושים ושבע?

רק לאחרונה, בחודש האחרון, נדמה ונדלק נצנוץ חדש באהבתם, קרן
מחודשת של משהו שהיה פעם מזמן, וכמעט וגווע. נוסטלגיה, או שמא
חידוש נעורים, היה לה קשה לומר, אבל החליטה לתת לזה את כל
הסיכוי שאפשר. אפילו את המיטות שהופרדו זו מזו קרבו שנית
בתקווה להפיק מאיחודן זוגיות טובה יותר.

לרוב חשבה שהסקס הוא לא הבעיה העיקרית, הרי הדחף המיני שלה לא
היה חזק ביותר ממילא, או לפחות כך חשבה עד שגילתה את מיכל.
הסיטה עצמה במיידית מכיוון המחשבה הזה, לא עכשיו, לא על מיכל,
לא על סקס, איזה עניין יש לה בסקס? אחרת ודאי הייתה מוצאת לה
מאהבים עם השנים, הצעות לא חסרו, רק תבחר ותקטוף. אבל לא בזה
היה העניין.

עונה שלמה חרפה התאווה, התבשלה על אש קטנה. ופריחת האביב העירה
אותה מתרדמתה. השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות ובאיילות השדה,
אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. ואולי בעצם לא מדובר
באהבה, אולי רק בתשוקה גרידא?

והלחץ הזה של פסח. הפעם הסדר אצלם, ואבי לחוץ, רוצה לעשות
רושם. הסדר הכי מכובד, הכי גדול, הכי עשיר. קנה סט כלי פסח
קרמיים בסגנון עתיק, והשביע אותה לבל תעז לשבור חלק כלשהו ממנו
בחוסר זהירותה. כל ההכנות האלו מרטו לה את העצבים. וכמובן
שבדיוק השבוע העוזרת חלתה. נראה היה לדינה שהעוזרת חלתה
במתכוון, משום שהציעו לה תשלום יותר גבוה תמורת עזרה בחג הפסח
במקומות חלופיים. אבל היא לא רצתה להיכנס לעימותים, ובלעה את
הצפרדע. גם אחרי הפסח תצטרך לעבוד איתה.

ועוד מריטת עצבים נוספת, הציפייה לבוא המשפחה. הפעם גם המשפחה
שלה תגיע. וגם אייל.

שפשפה את הפאנל במשנה תוקף. חרון אפה נותן לה כוח, אך מייגע
אותה. לאחר זמן קצר התעייפה, ועצרה, מוחה את הזיעה ממצחה.
הרדיו ניגן שוב את השיר של חמי רודנר: גאולה, הו גאולה, נשקי
אותי עכשיו נשמה.

היא צריכה סיגריה. מוכרחה. להרגיש את קצה הנייר הלבנבן בפיה,
להדליק את המוט הקצר בשתי שאיפות חפוזות, ולמלא את ריאותיה
בטעם המוכר, להרגיע מעט את הלחץ הפראי הזה, את חוסר האונים, את
אי המחשבה.

חיפשה בכל התיקים, הארונות. אבי החליט לעזור לה להיגמל, והיא
הסכימה. אבל עם כל הלחץ הזה... הלכה אל השכנה, וביקשה ממנה
סיגריה. המילה היותר מדויקת היא: התחננה. אפילו נשארה חמש דקות
נוספות על מנת שלא תחוש זו בניצולה, וליהגה דיבורים של חינם על
ילדים ומשכנתאות, שמועות שעפות על ההיא וההוא, רכילות עסיסית
של אביב.

הציתה את הסיגריה, וינקה ממנה, שואבת ממנה כוח. הלכה אל המרפסת
הגדולה, והשקיפה ממנה החוצה, מנסה לחשוב, מנסה להשקיט את הרעד
בזרועותיה, יודעת שאם לא תתיישב עכשיו מיד על הרצפה היא
תתמוטט.

מאז שזכרה את עצמה שנאה את אייל. מבוגר ממנה בשלש שנים, תמיד
הייתה בצלו. למעשה, כשחשבה על זה, הצלו זה על זה, היא בצילו
והוא בצילה. יותר צעירה, יותר יפה, יותר חכמה. תמיד הבינה מהר
ממנו, תמיד נזפו בו על כך שלא היה מוצלח כמוה.

בנות מתבגרות יותר מהר, כך ששניהם היו באותו גיל מנטלי.
המאבקים של תשומת הלב של ההורים. התמרונים התזמורתיים.

"מה, היום דינה כאן? אז אני הולך לישון אצל אבא".
"למה קנית לי מתנה יותר קטנה מזו של אייל? תמיד את מפנקת אותו
יותר. רק אמא מבינה אותי."

התמרונים ביניהם לבין עצמם, התמרונים של ההורים. בעצם, כמעט
מרגע שההורים שלהם נפרדו, היא הצליחה לא לדבר עם אייל. במשך...
כמה שנים בעצם? אולי שש שנים.

כשדינה חושבת על זה היום, על יכולת התמרון, על היצירתיות שבה
התעללו בהוריהם וסחטו אותם רגשית וכספית, עולים בה הרהורים שמא
אכן היו שניהם כבר אז מתואמים עד אימה. עד זרא, ודאי היו
אומרים הוריהם אילו הייתה שואלת כל אחד מהם לחוד.

היא מזהה סימנים דומים של תחרות במשפחתה שלה, בין הקטנים. אבל
אצלם המקשר רב על פני המפריד, היא חוזרת ואומרת לעצמה, ואצלם
אין שמץ של סיכוי שדבר דומה יקרה.

נזכרה בימי ההולדת שלה ושל אייל, שנערכו שלוש פעמים לפחות: אצל
אבא, אצל אמא, ועם החברים. השוחד שהובטח לה בתנאי שתתנהג כיאות
בימי ההולדת, ותציג מראית עין של משפחה נורמלית מאושרת בפני
הקרובים. הבטחה אותה הצליחה למלא במשך שעה לערך, בטרם צפו על
פני השטח אותם חיכוכים נושנים, ויריקות האיבה חזרו במשנה תוקף
בינה לבין אייל.

התחרות ביניהם נמשכה. כשהייתה מגיעה עם מבחן מוצלח, ויושבת
להתגאות ביחד עם אבא, תמיד ניסתה להציץ לדפי המבחן שהשאיר שם
אייל ביום לפני כן.

כשניגנה יצירה חדשה בכינור בפני אמה, יכלה לשמוע את צעדי אייל
כאריה בסוגרו במטבח, מתאפק לבל יכה על הקיר בתסכולו, ולפני
שיצאה לישון אצל אביה הספיק לסנן ביקורתו לגבי יללות החתולים
שעלו מן הסלון.

החברה הראשונה שהביא הביתה כשהיה בן חמש עשרה, כולו רעד בלתי
מוסווה של התרגשות וכפות ידים לחות. חברה שלא חזרה יותר לביתם,
אחרי שדינה טרחה לנהל בקול רם שיחה ערנית וידידותית המתארת את
נפלאות החולדה ששוטטה בעליית הגג שלהם משך כל החורף.

והנקמה המתוקה של אייל, כשהביאה לחדרה את אהוב ליבה הסודי.
אייל שסידר צינורית זעירה שתשפריץ קילוחי מים זעירים על בגדיו
של כל מי שיטרח וירים את מושב השרותים. ואהוב ליבה השבור, שברח
משם מזיל נחלי ניאגרה, מטיח בה חרפות, ורומז לאי השפיות שלה
ושל משפחתה.

כשאייל התחיל בשיעורי קראטה, היה לה ברור שגם היא רוצה. שנתיים
לחצה, ביקשה, דרשה, התחננה. הפעילה את כל המניפולציות שיכלה:
"למה לאייל נתתם, ולי לא? רק בגלל שהוא בן? אתם שונאים אותי.
לא אכפת לכם ממני. אתם שוביניסטים חסרי בושה."

היא הייתה טובה מאד במניפולציות. מצויינת. אין דבר שלא יכלה
להשיג. מרגע שהחליטה על מטרה, לא ניתן היה לעצור אותה.

רק שלפעמים... לפעמים כשהייתה משיגה את המטרה, הייתה מתחרטת.
אבל אל מי תוכל לבוא בטענות? הרי היא רצתה בזאת מלכתחילה.

נתנו לה מתנה את חוג הקראטה ליום הולדתה השש עשרה. כל כך שמחה.
למרות שרוב המשתתפים היו צעירים ממנה בשנים רבות. סוף סוף ניתן
לה מבוקשה. הביעה את שמחתה ותודתה, בקולי קולות.

לכן, הכאב היה גדול יותר. לכן, לא יכלה לבוא בטענות כשזה
התחיל. הייתה לכודה במשאלה שלה, שהפכה לסיוט, ללא יכולת לצאת.

שנה שלמה. כל יום שלישי. שנה שלמה.

שנאה את גופו המיוזע והרעב, שנאה את הקולות שהיה משמיע כשבא
אליה. שנאה את עצמה על שלא יכלה להתנגד לו.

הייתה הולכת ככפוית שד אל שיעור הקראטה, לא מביטה לו בעיניים.
מתחננת בתוכה, שלפחות מול כל התלמידים האחרים לא יגע בה.

הוא תמיד היה בוחר אותה להדגמות.

"תעמדי מולי, תרימי ידיים. נו, תגני כבר על השדים העקומים
שלך". מה שגרר פרץ צחוק מצד הילדים האחרים. היא הרגישה שהיא
מתה מבפנים. אחרי השיעור, כשהיה לוקח אותה אל חדר המדריכים,
היו לו רק דברים טובים להגיד על השדיים שלה. כמה הם יפים,
בתוליים, כמה הוא נהנה למצוץ אותם.

אחרי הפעם הראשונה, זה כאב פחות. אבל ההשפלה נשארה, ורגשות
האשם. למה בחר דוקא אותה? למה?

פתחה במסע של הענשה עצמית. הפסיקה לאכול כמעט, ורזתה עשרה
קילו. לבשה בגדים פחות מושכים, שנתלו עליה כשק. הציונים שלה
הלכו והתדרדרו.

וההורים לא שמו לב. לא הבחינו, לא ראו. אמא הייתה עסוקה בחבר
החדש שלה, מכרכרת סביבו, מענטזת מולו. והחבר, כאילו הרגיש
שדינה כבר פתוחה לשוק הבשר, היה מרחרח סביבה, בודק אופציות.

אבא היה עסוק עם העבודה עד שעה מאוחרת, וכל שעניין אותו היו
ההישגים שלה בלימודים. ועכשיו, כשהתחילה לפגר בשטח זה, נזף בה
במקום לתמוך.

לכודה. לא היה לה אל מי לפנות. לפרוש מהקראטה, לאחר שנתיים של
מניפולציות שהפעילה על מנת להשתתף? לא אפשרי. להתלונן? ומה
תגיד, שהמאמן החתיך שכולן רוצות בו לא נראה לה?

לכודה. במעגל קסמים עוין ורשע. ביקשה קוסם שיבוא ויציל אותה,
גואל.

זוכרים שאמרתי שלא תמיד הגשמת משאלות היא לטובה? הגואל אכן
הגיע. בדמותו של אייל.

אייל הגיע לרגילה מהצבא, וקפץ לראות מה חדש בחוג הקראטה שכה
אהב. הגיע באיחור, ושמע את הרעשים המגיעים מחדר המדריכים.
אנחותיו הקצביות, תחינותיה קורעות הלב.

כשראתה את המאמן המאוס נגרר מעליה כשק תפוחי אדמה, ומושלך
לרצפה אחרי חבטה בבטנו ובעיטה בגבו, הייתה מאושרת. חיבקה את
אייל.

הוא כיסה את עירומה, והוליך אותה משם בוכייה. מחובקים הגיעו
לבית אמם.

הגואל, חשבה בליבה. הגואל.

פרק שני - כמו מעיין לפלג אליי נחל בואכה נהר

מאותו היום בו גאל אותה, נשתנה טיב היחסים ביניהם. דינה למדה
להכיר את אייל, כאילו אדם חדש נגלה לה. התחילו לדבר, אחרי שש
שנים של שתיקות איבה זעופות.

פתאום ראתה בו אדם אחר. שומן הילדות שנעלם והוחלף בעצמות לחיים
גבוהות, העיניים האפורות האלה, שמעולם לא הבחינה בהן לפני כן,
השרירים המתפתחים, הכואבים ממאמץ פיזי מתמשך, חייל אהוב שלה.
הייתה מעסה את כתפיו באותה משחה סינית חריפה, מחממת את
מכאוביו. ויומיים נוספים יכלה להריח את העקבות על כריות
אצבעותיה, ולשקוע בהזיות.

למדה על תחומי התעניינות שלא שערה שהוא מתמחה בהם: פילוסופיית
המזרח, שבה החל להתעמק בעקבות אמנות הלחימה. ארכיטקטורה, בעיקר
מזרח תיכונית לבנת גגות ופתוחת חלונות. מעולם לא חשבה על אחיה
כאמן, אך לאחר שחשף בפניה את הפינה אותה הקדיש לגידול וטיפוח
של עצי בונסאי שינתה את דעתה. צפתה בו בשקט בעת שהיה מטפל
בעצים, תוך שהוא מדבר בלחש שלא לפגוע בריכוז שלו. מסביר לה את
ההגיון והטעם מאחורי כל פעולה בה הוא נוקט, על חולשותיהם של
סוגי עצים שונים, ועל היופי הטמון בדרך הגידול הזו.

"כשאת מאלצת עץ לחיות עם משאבים מעטים של אדמה ומדכאת את
הגידול הבלתי מבוקר שלו, את מותירה לו שתי אפשרויות: להיות או
לחדול. אם לחצת עליו מעבר ליכולת העמידה שלו - הרגת אותו. אבל
אם לא, צומח לך עץ חזק יותר, עמיד יותר. כשאת מתבוננת בעץ
הננס, את יכולה לראות בענפים המעוקלים את המאמץ שהשקיע, את
הקשיים עליהם היה צריך להתגבר, את אומץ הלב והנחישות שלו. וזה
מה שנותן לו את היופי."

כשסמך עליה מעט יותר, נתן לה לבצע טיפולים פשוטים: גיזום של
עלים יבשים, דישון עונתי. אבל את המוסרות הותיר בידיו. אהבה
לראות את אצבעותיו מחליקות על הענפים, בודקות מפרקי ענפים
לגלות סימני חולשה, עוטפות את הגזע בחוט נחושת, ובסבלנות אין
קץ מכופפות את העץ לרצונו, עד להשגת התוצאה המושלמת.

אייל ניצל את חופשותיו כדי להיות איתה, לעזור לה בהתמודדות עם
החיים, עם הלימודים. תמך בה, היה לה חבר ואב. יותר ממה שתמך בה
אביה שהיה עמוס עבודה, הרבה יותר ממה שיכלה אמה לתת לה. אייל
היה הדמות היציבה בחייה, כותל המזרח שלה.

דינה למדה להכין עוגיות, והייתה שולחת לו מכתבים וחבילות בשטף
אדיר. סיפרה לו על קשייה בלימודים, דיברו על פילוסופיה
פוליטיקה והשקפת עולם, דיווחה על התלבטויות בחיי האהבה שלה. כל
יום כשחזרה מבית הספר ניגשה נרגשת לתיבת הדואר, לחפש את כתב
ידו המעוקל, המזדחל קטנטן על גבי הגליונות הכחולים, בולעת כל
משפט, חוזרת שוב ושוב על התוכן לבל תחמיץ מילה. ענתה לו דבר
דבור על אופניו, בשקט ובקפדנות, מסתירה ממנו את דאגתה לשלומו.

כשגמר אייל את קורס הקצינים, הזמין את כל המשפחה לטקס הסיום,
ודינה נמלאה גאווה ואושר אדירים. אח שלה. אחיה הגיבור, האמיץ,
המוצלח. כל אותו היום הסתובבה שעונה על זרועו, מחבקת אותה
ומשלבת איתו אצבעות חמות.

אחרי הקורס קיבל שוב רגילה, והיא לקחה חופשה מאורגנת
מהלימודים, בשתיקה שבהסכמה מצד ההורים, כדי להיות איתו. הם
שוטטו ברחבי הארץ, מטיילים ביום, ובערב יוצאים לבלות. הוא לימד
אותה לנהוג, סבלני ומבין. והיא, מסמיקה ממבוכה על חוסר האונים
שהפגינה מול ריבוא שעוני המכונית, ניסתה לרצות אותו ככל שיכלה,
ניסתה להצליח למענו.

ערב אחד, כשיצאו יחד לקולנוע, נעמדה מול חלון הראווה, והסתכלה
בהשתקפות דמותם. שני צעירים, גבוהים שניהם, שונים ככל שיכולים
אח ואחות להיות. עיניו האפורות, שלה הבהירות. שערו הקצר, שלה
המתולתל. "תראה כמה יפים אנחנו ביחד, מתאימים" אמרה לו ולחצה
את כף ידו בחום. הוא הסתכל עליה, על הדמות במראה, וחיבק את
כתפה.

מאז חשה מדי פעם במבטים מוזרים מצדו, היה בוחן את הצדודית שלה
במשך דקות ארוכות, ומבטו לא נרתע כשהציצה אליו. תמיד נשברה
ראשונה, והסבה מבטה. המבטים היו מחמיאים, העבירו בה צמרמורת של
הכרת העצמי. תפשה את עצמה מנסה להבליט את חזה כשהסתכל בה כך.

אייל התחיל ללכת עם טבעת על הקמיצה. כשהביעה פליאה, הוא גמגם
מעט, ואמר שהחיילים שלו מניחים שהוא נשוי, מכיוון שהוא מקבל כל
כך הרבה חבילות ומכתבים מאשה בעלת שם משפחה זהה לשלו, ושכך
יותר קל.

היה גאה בגולני. סיפר לה כל הזמן על החיילים שלו, המוטיבציה
הגבוהה שלהם, הנאמנות, החברות. תאר בפניה ניווטים ליליים,
מארבים ששכב בהם והרג "מלוכלכים" כמעט וירק את המלה. צחק על
הרפתקאותיו עם "כספית" התימני הדק והארוך בהתגנבויות השבתיות
שלהם אל "הכחול הגדול" לבצע תצפיות על חתיכות, וזעם על הסכסוך
ארוך הטווח שלו עם "אולר" החטיבתי. לאט למדה את המינוחים,
והפתיעה עצמה כשצברה נקודות בחברת בני גילה כשידעה על מה
מדברים הבקיאים שבהם, ועוד הוסיפה בידענות מידע רגיש על סוגי
אמצעי ראיית לילה למיניהם.

דינה יכלה לראות שהצבא מיטיב עימו. הפלוגה סיפקה לו מסגרת
התייחסות איתנה, כללי התנהגות ברורים, משפחה כמו שמעולם לא
הייתה לשניהם. במובן מסויים כמעט קינאה בו, חיה מסיפור אחד שלו
למשנהו, וכמעט מבלי משים סיימה את הלימודים ללא קשר רגשי
משמעותי כלשהו עם חברים או חברות.

כשהגיע הזמן לגיוס, ידעה בדיוק מה היא רוצה: רצתה להגיע לפלוגה
שלו. ניצלה את כל הקשרים שיכלה, הגיעה לחלונות גבוהים, רק כדי
לשרת איתו באותה היחידה. כבר אמרתי שהייתה ברוכת כשרון
במניפולציות. והצליחה. סמלת מבצעים בגולני, קנאת כל חברותיה.
ואזכיר שוב שהגשמת משאלות היא לא תנאי בטוח לאושר.

איל הסכים, בקימוט מצח שלא הבינה, ותנאי אחד הציב בפניה: אסר
עליה לדבר בפני חיילי הפלוגה על הקשר ביניהם, או לצפות ליחס
מיוחד ממנו. קיבלה ברצון את הגזרה, רצתה להוכיח שתוכל להתמודד
בכל מקום כשווה בין שווים, ללא יחס מועדף או מפלה.

היום בו קיבלה את תג היחידה היה לה יום מאושר. התהלכה גאה
כתרנגולת והבליטה את הכתף עם התג. כשעלו לסיבוב קו בלבנון,
הסתובבה במדי ב' דהויים, צועדת צעדים ארוכים בתוך הבד המחספס,
מרגישה את עצמה נשית בתוך הלבוש הגברי יותר משהיתה אי פעם,
יודעת שהיא חלק מהחבר'ה. ואז החלו המשחקים.

המשחקים בנשק. מי מצליח לטעון יותר מהר. מי מפרק יותר מהר. מי
מרכיב. מי מוציא את הנוקר לפני היריה. סכומי הזכייה בהתערבות
עלו ככל שהעניין והמתח התגברו. ממצופה בשק"ם למנצח, עברו
לכרטיס קולנוע זוגי, לארוחה במסעדה, לסיגריה של עשב מוקצה.

אייל היה מפקד הפלוגה, ודינה התלבטה אם לספר לו על המשחקים
האסורים והמסוכנים. אך היא הרי הייתה אחת מהחבר'ה, והוא כל
הזמן סיפר לה על עזרה הדדית, ומה קורה למי שמעז להלשין
למנאיאקים. שמרה על שתיקה, גאה ביכולת שלה להיות אחת מהג'מעה,
להעדיף את החברים על פני המשפחה.

ערב אחד, כשאייל יצא להקפצה עקב התראה על חיתוך בגדר, והיא
ניצלה את אי נוכחותו להשתלטות על מכשיר הרדיו בקרוואן שלו,
הגיעה אליה קבוצה של שבעה חיילים. שתויים, מנופסים, לא היה לה
ברור. הם דחפו קדימה אחד מהם, שהכירה בקושי. נכנסו אל הקראוון
שלה, וסגרו מאחוריהם את הדלת.

התחילה לדאוג כשהם קרבו אליה את החייל האבוד והמבולבל, והחלו
להסיר ממנו את מכנסיו. "נו, היית הכי מהיר, זכית בה בתחרות
ביושר. תראה שאתה גבר. היא אוהבת גברים אמיתיים, אתה יודע."
שבעה גברים, כולם חזקים ממנה, והאיכות המוסרית שלהם מוטלת
דרוסה תחת מעטה המיסטול. תהתה מה תוכל לעשות. עיניה התרוצצו
בחוריהן, חשה לכודה. החליטה שהפעם היא נלחמת עד חורמה, עד
אובדן הכרה. היא לא תיתן שזה יקרה לה שוב. באופן בלתי מודע
נכנסה לפוזת מגננה, רגלה הקדמית מכופפת מעט בברך, כפות ידיה
פתוחות מתוחות ומוכנות למכה, או להדיפה.

"מומחית קראטה יש לנו פה. בטח למדת מהטוב ביותר" קרא למולה אחד
מהחיילים, שובר את רוחה. איך זה קורה לה שוב, למה דוקא לה? שוב
צצו במוחה רגשות האשם. אולי זו היא שמזמינה את זה, אולי בה
נעוץ הקוץ.

הם ראו שלא תהיה מלחמה מצידה, וקרבו בבטחה, כבאים לקחת את
שלהם. אפילו עלוב הנפש שזכה בהתערבות התעודד, והחל להראות
סימני התעוררות, זוקף תורן תחתוניו לפניו.

התקרבו אליה, סובבים אותה, צמודים אליה עד מחנק, כולם נוגעים
בה, והיא מסתובבת, מנסה לעצור בעדם ביד רפה, מושכים בבגדיה,
באיבריה, מחדירים ידים גסות אל בין בגדיה, מנסה לעצור שבעה
זוגות ידיים, בוכה, מתפללת לגאולה...

הדלת נפתחה. אל הקראוון נכנס זועם אייל. שני אגרופים ושלש
סטירות היו כל מה שצריך כדי להפוך את עדת האנסים לחיילי גולני
טובים וממושמעים, שעזבו את החדר במהירות.

"היא שלי. אתם מבינים? כל מי שנוגע בה מרותק לששה שבועות. עופו
לי מהעיניים עכשיו."

התמוטטה לתוך זרועותיו המחבקות, המנחמות. הוא ליטף את שערה,
והיא הפנתה אליו את פניה, דומעת.

"אל תבכי דינה, אני אשמור עליך. אני תמיד אהיה כאן." לחש, ומחה
ממנה את הדמעות. פניהם קרובים כל כך. נשימתם הפכה לאחת. שפתיהם
מתקרבות.

היא עצמה את עיניה, ונישקה אותו על השפתיים בעדינות, בקלילות.
הסכר נפרץ.

רעב שלא ידעה עד עכשיו שקיים בהם, נגלה לאור. שדים שנאגרו
בבקבוק כבר שנתיים ימים.

השליכה מעליה את הבגדים המעטים שנותרו, והוא את שלו, תוך
נשיקות לוהטות. צחקו מעט כשראשיהם הסתבכו בתוך חולצת הטריקו
שלבש, וניתקו את הנשיקה לשניה.

התנפלו שוב זה על זו, נוגעים בגוף החלק שמולם, עוברים על כל
שריר אהוב ומוכר, פה מול לשון, פטמה מול פטמה, אגן מול אגן.
ידיהם מחפשות לרשום בזיכרונם את האיברים המוכרים אך השונים.

רצתה אותו בתוכה, לא יכלה להתאפק, והוא בא, משכיב אותה על
המיטה הצבאית הצרה, ורוכן מעליה. בא אליה, ונישק אותה. יצא
מתוכה והתרחק מעט, והיא מייחלת למגעו שוב, מזמינה אותו במבט,
במילה. ושוב חדר אליה ונישק. לפתה את ראשו בידיה, שלא יעז
להפסיק לנשק. גופו הולם באגנה, והיא למולו בקצב מתאים. מחוללים
מחול של תשוקה, מוצאים התאמות והשלמות בשקעים ובזויות
שביניהם.

נשכב לצידה, מיוזע ומתנשם. חיבקה אותו, הביטה בעיניו ואמרה:
"אנחנו גוף אחד, נועדנו זו לזה. הגנים שלנו דורשים את זה.
נולדנו לאהוב".

לא נפרדו מאז.

איל הפר את כל התקנות בגינה. הפך אותה לקשרית האישית שלו.
הייתה מלווה אותו למארבים, לסיורים, בהקפצות. הסכנות שעברו
יחד, דפיקות הלב המשותפות, האחריות הגדולה שהרגיש רובצת על
כתפיו וחלק איתה, רק חיזקו את הקשר האמיץ ממילא.

הביתה היו יוצאים יחד. מחליטים מראש מי מהוריהם יבקרו באותה
שבת. הולכים לישון למראית עין בחדרים נפרדים, ומיד הייתה חומקת
אל מיטתו, אחרי שטרחה לפרוע את המצעים בשלה לתרמית מקומטת של
שינה.

ההורים שלחו מדי פעם שאלות שיכלה להבין את הדאגה מאחוריהן. למה
אינה מוצאת לעצמה חבר, מדוע אינה יוצאת לבלות יותר, האם היא
משוכנעת שקריירה ביחידה לוחמת מתאימה לאשה, ואולי זה קצת מסוכן
בשבילה, הנזק לציפורנים, השחמת העור.

לאיל לא דאגו, טפחו על גבו בשמחה וגאווה. גברים תמיד מתבגרים
מאוחר יותר. בבוא זמנו ימצא לו בת זוג הולמת.

אל מול השולחן הערוך בימי שישי היו יושבים, מנהלים דיונים
בעלמא, ומגניבים שיחות ברובד עמוק משמעות על עצמם. יום אחד אמר
לה ללבוש חצאית קצרה, וביושבה מולו שלח אצבע ארוכת רגל אל הקו
המחבר את ירכיה לערוותה, מסיט קלות את תחתוניה, נוגע בבד הדק
שבין ירכיה. כל אותו הזמן ישב מולה בעינים אפורות חודרות, ואף
ניע של חיוך לא היה בו. רצתה לצעוק, לגנוח, להתפתל: הגירוי
במגע הקל היה מדהים בעוצמתו, מתחת לאפם של בני משפחתה האחרים.
המשיכה בדיון בחידה המתמטית שהעלה איל, כושלת שוב ושוב במלים
שניסתה להוציא מפיה, וזוכה למבטי פליאה מצד הנוכחים האחרים.

רצתה לקעקע את שמו על כל איברי גופה, ואיל סירב, אמר שהדבר
יהפוך אותה לפגומה, ואין לו רצון שבגללו תפגע בעצמה. התפשרו על
כף הרגל, מקום מוצנע, ורגע לפני שניגשה לאמן הקעקועים החליט
איל לבדוק את רגישותה, מעביר ידיו וציפורניו על כפות רגליה,
אוחז את בהונותיה לבל תוכל להתחמק ממנו, גורם לה התפתלויות
בלתי נשלטות והתנשמויות חפוזות, מעביר את איברו בין כפות רגליה
הלוחצות את חלקלקות העור, מאבד שליטה כשהחלה לשפשף סביבו
בכפותיה, מכתים אותן בזרעו. כרע ברך מולה וליקק ממנה את הנוזל
הלבנבן: "תראי, עכשיו את מוחתמת לי. את לא צריכה קעקועים."

השביע אותה לשמור לו אמונים לנצח. נשבעה. בשמחה.

עד לשחרור. היא השתחררה מהצבא חודשיים לפניו. חודשיים ללא
הנוכחות המסיבית שלו. חודשיים שבהם נוכחה לדעת שאסור לה, שאסור
להם, להמשיך. חודשיים שבהם הספיקה לפגוש את אברהם, אבי שלה.

דינה המתינה לשבת שבה אייל יצא הביתה. חיכתה לו לבושה באופן
חגיגי, והזמינה אותו לצאת איתה לשתות משהו בחוץ. ידעה, שאם הוא
יתעקש, לא תוכל לסרב לו, אבל במקום פומבי היה לה יותר בטחון
שלא יבקש.

הסבירה לו, התחננה בפניו שיניח לה, שישחרר אותה משבועתה.

הוא הסכים. בחוסר רצון, באיבה. הבטיח להתנתק.

פרק שלישי - כובד ראש וצחוק בזויות וריח כריות

דינה עברה לגור עם אבי. דירת חדר וחצי קטנה באמצע העיר הגדולה,
דחוסה ומלאה אור ואהבה.

ואייל עבר לגור במכונית. מול הבית שלהם. היה יושב במכונית לילה
לילה מול ביתם, מעשן סיגריה אחרי סיגריה, מזכיר לה את לבו
השבור, את השבועה שנשבעה.

דינה הצטערה, נעצבה, נלחצה, התחרטה. ואז כעסה. הזעם מילא אותה
בכוח שלא היה לה לפני כן. החליטה להתעלם מנוכחותו של הטורד.
היא בחרה את הבחירה שלה, ולא תחזור בה. הייתה עומדת מול המראה
בבוקר, מכינה עצמה ליציאה מן הבית, ואז נזכרת באייל, מצמצמת
עיניה בטינה, נועלת את נעלי העקב הרועשות, פותחת כפתור נוסף
בחולצה ונותנת למקטע שד נכבד להציץ ממנו. ובעוברה ליד מכוניתו
של אייל תמיד היה נופל מידה משהו שהיה מאלץ אותה להתכופף אל
המדרכה ולחשוף לעיניו את אחוריה צמודי השמלה או פטמותיה
המבצבצות מן המחשוף.

יכלה לראות את זעמו של אייל, את קנאתו הגוברת עליו כמעט עד
טירוף, את נחיריו המתרחבים בנסיון לנשום עוד מעט אויר ולספור
עוד עשר פעמים עד עשר. פעמים מצאה עצמה מתכופפת מכווצת להתחמק
מן המכה, אך הסטירה לא הגיעה אף פעם. ידעה שאילו היה סוטר לה
היה מנתק את כבליה. ייחלה לאלימות מצידו, לדרישה שהיא יותר
מאשר הפגנת השבת שנקט בה, דרישה שתוכל להענות לה גופנית,
ושתוכל לשחרר אותה נפשית באופן סופי.

אבי נלחץ מהנוכחות המסיבית, רצה לדעת מה קורה. דינה סיפרה לו
בקיצור, אמת חלקית. על יחסים צמודים שבין אח לאחות, על מדריך
הקרטה, על אייל הגואל. לא על אייל הבועל. את האמת הזו שמרה תחת
חומות גבוהות, ולא גילתה לאיש.

כתוצאה מהדברים שסיפרה, אבי הפך להיות חבר טוב של אייל. חייכו
אחד אל השני, גילו דברים משותפים, יצאו יחד לפאבים משאירים
אותה לבדה בדירה, שהפכה להיות קטנה ומחניקה בבדידותה.

אולי עקב המגע הקרוב עם אבי, אולי פשוט כי התייאש, אייל עזב את
משמרתו, והודיע שהוא נוסע לנקות את הראש במזרח.

דינה שמחה. שמחה בשבילו על שהבין שהוא מוכרח לוותר. שמחה
בשבילה על האפשרות שלה לבנות את חייה מחדש.

קבעו זמן לחתונה, אחרי החגים. אוויר מאובק וצמא לגשם. אובך
מכסה את השמים, והאנשים עייפים מחגיגות, ומן החזרה לשגרה. לא
זמן טוב לחתונה. אולם ההורים רצו שאייל יוכל להשתתף בחגיגה,
לפני שהוא יוצא לפתיחת העונה במזרח, ודינה נענתה.

הייתה מאושרת. ההכנות לחתונה, מלחיצות ככל שיהיו, סימלו עבורה
עצמאות ובגרות. נהנתה גם מתשומת הלב, פרחה. הרגישה אישה,
לראשונה בחייה, בשלה ומלאה. מלאה באהבה.

יום החתונה היה מלא בתקלות. החל מהספר שלא הגיע בזמן, המשך
בתופרת שהייתה צריכה לבצע תיקונים של הרגע האחרון, המשך בדי
ג'יי שהבריז והמאבק למצוא די ג'יי חלופי שנמשך עד כמעט לרגע
האחרון. אבל הכל נשכח כשעמדה מול אבי מתחת לחופה.

עיני כל האורחים נשואות אליה. לבנה בתפארתה, חושפת לעין כל את
אהבתה, מוסרת את המפתחות ללבה. כשנישקה אותו תחת החופה ידעה
שהיא רוצה לחיות איתו לנצח.

עברו בין השולחנות, מחובקים וצוחקים. אל המצלמה, אל הקהל, אל
העולם. עכשיו, כשהלחץ הסתיים, והכל נגמר בכי טוב, לא הייתה
מאושרת ממנה בעולם כולו. רק אבי נשאר לחוץ, ושתה יותר מדי.
הרבה יותר מדי. כוסית בכל שולחן אליו הלכו ללחוץ ידיים. היא
ניסתה להניא אותו, לעצור בעדו, אבל חשבה שיום הנישואין הוא לא
הזמן המתאים ביותר לנהל מריבה ראשונה.

כשהגיע אמצע הלילה, והזמן להיפרד מהאורחים, לאסוף את המתנות
וללכת, כבר לא היה עם מי לדבר. אבי ישב לו חסר הכרה בשיכרונו.
דינה נבהלה, ההורים ביקשו, ואייל התנדב לסייע לה להביא את כל
הכבודה הביתה; לדירה הקטנה.

נסעו בדממה. הרדיו מנגן ג'אז של חצות, מוסיקה לאהבה לילית.

אייל העמיס את אבי על הכתף, וסחב אותו במעלה המדרגות. מזל שהיה
בגולני, מזל שאבי קומפקטי, מזל שרק קומה שנייה.

השכיב אותו על הכורסה, ונעמד מתנשף. דינה הזדרזה להציע לו משהו
לשתות, והוא הסכים בשמחה.

עמדה מול מבחר הכוסות הדל, תוהה אם כדאי לפתוח את אחד הסטים
החדשים שקיבלה, כשהרגישה אותו נעמד מאחורי גבה.

אייל לא נגע בה, רק נתן לה לחוש את נוכחותו, את נשימתו על
עורפה, להריח את ריח הגוף שלו שאהבה כל כך, מעורב באלכוהול
ששתו שניהם, הופך את שניהם לפסקנים פחות בהתחייבויות שלקחו על
עצמם.

ידה התחילה לרעוד, והיא ייצבה את עצמה על השיש הקטן. אייל
התקרב, לקח את הכוס מידה, ונצמד אליה מעט. לא יכלה לעמוד מנגד,
זה היה מעבר ליכולתה. היא נצמדה אליו, מחככת את ישבנה בקדמת
מכנסיו. מרגישה בליטה, ומתאימה את גופה אליה.

זה היה מהיר. חפוז. מיידי. הוא הפשיל את מכנסיו, היא הרימה את
שמלת הכלה הלבנה, והוא בא אליה מייד, מעסה את שדיה בידו האחת,
ומהסה את פיה בידו השנייה. היא נרעדה מהעונג, מהגוף שאהבה כל
כך, מפורקן הגעגועים אליו. תנועותיהם הפכו מהירות יותר, חדות
יותר, מחפשים להם מוצא מהמתח הנבנה.

צעקה שנבנתה בגרונה נבלמה בידו. נשכה את היד חזק, לפרוק את
הצורך, להעניש אותו על הצורך בדממה. הכאב הביא אותו לשיא, והיא
בעקבותיו.
עמדו רועדים, מתנשפים, נשענים זה אל זה, ואז היכה בה המעשה.

היא נשואה. והיא מקיימת יחסים עם אחיה.

"לך" אמרה ודחפה אותו מעליה. "לך ממני, ואל תחזור. אל תתקרב
אלי יותר אף פעם". הוא הסתכל עליה, לא מבין, פגוע, ומסך נסגר
על עיניו.

סידר את מכנסיו, סגר את הדלת, ויצא. יום לאחר מכן כבר היה
בדרכו להודו.

דינה עקבה אחריו. אחרי המכתבים שהיה שולח, ממען פעם לאבא ופעם
לאמא. מעולם לא כתב לה ישירות. אך היא הרגישה שהכל נכתב אך ורק
אליה. סיפר על החברים שפגש שם, על טרקים, על מקדשים. לעתים
רחוקות היה מצרף תמונות נוף, לעתים עוד יותר רחוקות ניתן היה
לראות אותו בפינה רחוקה של התצלום. הייתה מעלימה אותן תמונות
לרשותה, בוחנת את דמותו הזעירה בדקדקנות: האם רזה, האמנם יש
במבטו עקבות אובדן.

השתקע שם באחד המקדשים, מחפש את מרכז ההוויה, את מוקד הנפש
שלו, את הסיבה לקיומו. המכתבים שהגיעו ממנו באותה תקופה היו
מבולבלים, נגועים במשפטים שניכר היה ששוננו יומם ולילה, רצופים
סיסמאות קליטות. שנה עברה עליו שם.

שנה שבה דינה למדה, התפתחה וצמחה. יצאה ללמוד מחשבים, למרות
אזהרות ההורים שמדובר בתחום זניח שלא יצא ממנו כלום, שמשרת אך
ורק פלח צר של המאיון העליון, ושעיסוק בו ודאי אינו מתאים
לנשים. אבי היה תומך, שלו, יצירתי. האינטנסיביות ביניהם שככה,
אבל דינה ידעה שזה טבעי, וקורה לכל הזוגות ברגע שטבעת מוחלפת
ביניהם. חלק מהחיים.

מצאה עצמה הוזה, שואפת למישהו שיאהב אותה באופן טוטאלי, שתוכל
להתמסר לו בשלמות מוחלטת, ללא עכבות. נזפה בעצמה, הרי אבי הוא
אהבת חייה, התחייבה לחיות איתו לעולם, לשתף איתו הכל. אולי
משהו פגום בה, אולי הרצון הזה לאהבה שחונק אותה עד קוצר נשימה,
אולי הרצון הזה לא נורמלי?

דינה החליטה שהיא רוצה ילד. אבי התלבט, ניסה לשכנע אותה שאולי
כדאי לסיים את הלימודים, לקנות דירה נורמלית, להתבסס מבחינה
כלכלית. לבסוף שכנעה את אבי שזה גם מה שהוא רוצה. אמרתי כבר
שהייתה טובה בלהשיג את המטרות שלה?

חצי שנה עברה עליהם בניסיונות כושלים, עד שהלכו לייעוץ מקצועי.
הרופאים אמרו שספירת הזרע שלו נמוכה מעט, אבל לא יתחילו בטיפול
לפני שתחלוף שנה מהיום בו הפסיקה לקחת גלולות. הם המשיכו
לנסות, הנינוחות שביניהם מתדקקת עקב הצורך לדייק בתזמון.

ואז הגיעה הידיעה מהודו. דרך חברים. אייל עצמו לא סיפר להם.

הוא נתקע בלי כסף, רצה לעשות מכה קלה כדי שיוכל לחזור אל המקדש
שלו, ולשרעפיו. תפשו אותו מבריח. כבר חודשיים שהוא בכלא, מרצה
מאסר של שלושים שנה.

כל המשפחה הייתה בתזזית, מנסים להפעיל את כל המנופים שיכלו
לחשוב עליהם, משגרירים ועד קרובי משפחה מדרגה עשירית שמעולם לא
יצרו איתם קשר לפני כן. החליטו לשלוח לשם את דינה, מצוידת
בסכום נכבד במזומן. נכבד מאד מאד. הטילו עליה להוציא אותו משם,
בכל מחיר שלא יהיה.

היא טסה באישון לילה, אחרי ערב סוער שבילתה עם אבי, ממלאת
לעצמה את המצברים באהבה שהייתה זקוקה לה כל כך, מגלה את שוב את
הצד התומך האוהב והיציב שבאבי, את המשענת היצוקה בו.

כשנחתה בהודו הפעילה מכבש לחצים, שאפילו ההודים לא ראו מעולם.
זריזה, יעילה, מאיימת ומבטיחה. אלפי דולרים רחצו עשרות ידיים,
אוצר משפחתי שנאסף בשנים זרם אל האין, אבל אייל היה בידיה אחרי
יומיים.

היא אספה אותו מהכלא, רזה מאד, ארוך שיער ובלתי מגולח, נראה
כצל של עצמו. גררה אותו לספר שהפך אותו לאדם כמעט חדש.

לקחה אותו למסעדה, והביטה בו מנסה לאכול כמויות שנחסכו ממנו
בשבועות האחרונים, ועוצר מתוסכל אחרי רבע מהכמות שהזמין, בטנו
מצומקת ואינה מסוגלת להכיל.

הביאה אותו אל החדר במלון, והביטה בו כשישן בלילה. פניו הרזים
ילדותיים, מעוררים את כל רגשותיה האמהיים. נשכבה לידו במיטה
הזוגית, מחבקת אותו.

בלילה התעורר מסוייט, צורח, מיוזע מפחד. חיבקה אותו אליה
בחוזקה, מנסה לעזור, מנסה לתמוך, לא יודעת כיצד תוכל לסייע.

הוא בכה, מתמוטט אל חיקה, מתייפח כילד קטן. ייסוריי ילד קטן.
מי יוכל לעמוד בפניהם. ואז ידעה איך תוכל לעזור. סקס לא פותר
בעיות, אבל הוא מעגל את הקצוות החדים של הכאב.

היא ליטפה אותו, לחשה אליו מילות אהבה, חיבקה אותו, עוררה אותו
מן הצער. עזרה לו לעבור ממצב נפשי של ילד חסר אונים לגבר שולט
בעצמו ואוהב. כשתינו אהבים נוכחה לדעת, שהרגש נשאר שם, אצל
שניהם במלוא עוצמתו. כל הזמן שחיו בנפרד לא הקהה את התשוקה.
מרגע שהותר הגבול, הם הסתערו זו על זה כאילו אין מחוץ לחדר
עולם, אחריות ומחויבות, הבטחות או זמן. ללא עבר או הווה. ומי
חשב על אמצעי מניעה במצב שנוצר...

פרק רביעי - הברית בינינו אחותי אהובתי שלי

עשרה ימים ישבו במלון בדלהי. עשרה ימים של ליטופים וחיבוקים,
נשיקות, וסיפורים של כאבי ילדות, כל מה שתמיד רצו לפתוח ולא
היה בפני מי. עשרה ימים שהיו להם לחשוב על כל העתידים הבלתי
אפשריים שלהם. עשרה ימים על מנת להחליט שיש רק ברירה אחת
בפניהם.

ביום העשירי, דינה נתנה בידיו את שארית הכסף שנותר לה, וליוותה
אותו אל המטוס לאוסטרליה. היא עמדה באולם הנוסעים הצפוף
והמסריח, מסתכלת במעבר אל האזור המיועד לטסים בלבד.

לפני שנפרדה ממנו הם התחבקו בפעם האחרונה, יודעים שזו פרידה
לזמן ארוך, ארוך כאורך הגלות. גלות אליה הוא יוצא מרצון, מחוסר
ברירה, כדי לשמור על שפיותם. היה להם קשה להיפרד. תמיד קשה
להיפרד מאדם אהוב, במיוחד כשאתה יודע שלא תוכל לחזור לראות
אותו. הדבר משול לפרידה שבמוות, רק שלמת אין אפשרות לחבק אותך
חזרה, ולהגיד לך כמה הוא אוהב אותך, וכמה קשה לו ללכת, ולבכות
איתך.

דינה חזרה למלון בוכייה, ובכתה עוד יום או יותר, עד שעלתה על
מטוס בדרכה חזרה לישראל. טיסת אלעל, והמוזיקה ששמעה: שירים
ישראלים. כל אחד מהם הזכיר לה מחדש את צער הפרידה. שיר זה שמעה
כשהמתינה לו ערב אחד בחדרה, שיר אחר שרו ועיוותו את המלים
בלילה אחד כשהשתכרו יחד. כל שיר פער בה את הפצע מחדש. אבל יש
גבול לדמעות, ובטיסה הארוכה הזו הגיעה אל הגבול. כשנחתה, היו
עיניה יבשות, וחיוכה קרן אל אבי.

יומיים נוספים עברו בהסתגלות חזרה לארץ, עם ההורים שרצו לשמוע
את כל הפרטים על מה שאירע, ולמה אייל החליט להגר לאוסטרליה.
יומיים עברו עד ששמה לב לעובדה שהמחזור מאחר.

דינה התפללה. מעולם לא הייתה אשה מאמינה, אולם הפעם נאחזה בכל
קצה קש שיכלה לחשוב עליו. הבטיחה הבטחות, נשבעה שבועות, אולם
המחזור מאן להופיע. ניסתה לחשב חישובים, מתי היה בדיוק יום
הביוץ, ומיהו האב. בכתה ללא הרף.

אבי דאג, ודחק בה עד שגילתה לו בפרץ דמעות שהמחזור מאחר. הוא
לא הבין, והשתולל משמחה, מחבק אותה ולוקח אותה בידיו בצעדי
מחול. הוא התייחס לבכי כאל תופעת לוואי של ההורמונים. דינה לא
רצתה ולא יכלה להסביר מדוע היא בוכה. מה תוכל לספר לו, במה
יוכל לעזור? נשאה את המטען בבטנה, תרתי משמע.

חרדה ניגשה לספריה העירונית, מחפשת ספרים על גנטיקה, לבדוק
בצורה יותר רציונלית מה הסיכון שעומד בפניה, ונחרדה
מהסטטיסטיקות שניבטו מול עיניה. רצתה לעבור את כל הבדיקות
האפשריות, לנסות לוודא בכל דרך שהעובר שהיא נושאת ברחמה יהיה
שלם תקין בריא. ידעה שאין להם אמצעים כספיים לעמוד בבדיקות,
ואין לה יכולת להצדיק את ההוצאה הכספית מול אבי, שלא תוכל
להסביר לו מדוע קיים חשש רציני לגורלו של העובר.

סבלה מבחילות ללא הפסק והתקפי בכי בלתי נשלטים, הפסיקה את
הלימודים לפרק זמן בלתי מוגבל, יודעת שאם לא תפחית את הדרישות
מעצמה עלולה היא להתמוטט לחלוטין. אמא שלה הייתה זו שהציעה
לממן את בדיקת האולטרסאונד. "כי אני יודעת שאת מתוחה דינה,
ובאמת ללא צורך."

אבי ליווה אותה למחלקת הנשים בבית החולים לצורך הבדיקה, מביט
בה בצורה מוזרה, עד שהבחינה שגפיה רועדות ללא שליטה ונשימותיה
מחרחרות. פרצה בצחוק פראי שהפך לבכי והתגלגל לשתיקה כדורית עד
שהקיאה שוב ושוב. לא יכלה לשאת את המתח.

והבדיקה, כשהגיעה לאחר המתנה של יותר משעה, הייתה כמעט
אנטיקליימאקס. הרופא בחן את תמונות האולטרסאונד והכריז שמדובר
בעובר תקין לחלוטין, עד כמה שהוא יכול לקבוע. ההקלה פשטה
באיבריה, הופכת אותה מעקצצת כולה למחול.

לזמן קצר בלבד. כי הלחץ המתמיד והבכי נמשך, כשאין איש שיכול
לעזור לה, למי תגלה את מצוקתה?

עד בוא האביב, שהביא איתו בניסן תינוקת מדהימה, יפהפייה כמותה,
ושמה בישראל גאולה.

פרק חמישי - לתוך הים שלה הגוף שלה

אמנע כרגע מהכברת מלים על האהבה האדירה שהיא רוחשת לבתה, על
הרצון לגונן עליה בכל מחיר, גם במחיר הגבלת החופש שלה. על
הלילות שבהם היא ניגשת למיטתה של גאולה הישנה, ומנסה לנחש
לשווא מיהו אביה.

אדלג על כל אלו, ואתן לכם לעבור על העתידים האפשריים בראשכם,
בעת שמחוגי השעון מקדמים אותנו שוב להווה, חמש עשרה שנים
קדימה, לפסח הראשון של המילניום, ולדינה היושבת בחוץ על
המרפסת, שומעת בחצי אוזן את השיר גאולה של חמי רודנר, ממלאת את
החסך האוראלי שלה ביניקת הסיגריה שקיבלה מהשכנה.

דינה הציתה את הסיגריה, וינקה ממנה, שואבת ממנה כוח. הלכה אל
המרפסת הגדולה, והשקיפה ממנה החוצה, מנסה לחשוב, מנסה להשקיט
את הרעד בזרועותיה, יודעת שאם לא תתיישב עכשיו מיד על הרצפה
היא תתמוטט.

התיישבה על רצפת המרפסת, שואבת את יפי האביב מולה ככוח מזוקק
לעורקיה. פריחת החרדל הצהובה על הגבעה מולה, ועדר הבקר המשוטט
מולה, עגלים צעירים מדלגים כגורי כלבים חסרי רסן, משתלבים
בזוהר החמה.

הפרגים עוטרים את מרבדי העשבייה שמולה, כנקודות על שמלתה של
ילדת האביב. ריח היסמין מגינת השכנים מעורר בה מחשבות ציטוטים
משיר השירים. קרני השמש מסנוורות, מחממות, מרגיעות.

דינה הרגישה את כוחותיה שבים אליה, ונתפנתה לחשוב על מה שהציק
לה.

"כל מה שרצית הוא שמישהו יאהב אותך בשלמות, שאת תאהבי אותו
בשלמות, אין בזה פשע או עוון." המלים שאמרה לה מיכל צוללות שוב
אל מתחת לעורה.

פגשה את מיכל לראשונה כשהגיעה לתחנת טיפת חלב עם בן עמי
התינוק. מיכל ישבה מולה, כרסה בין שיניה, והשיחה ביניהם קלחה
בחופשיות. דובבה את מיכל לפרוש בפניה את חרדותיה, את החששות
שלה מכך שהיא עומדת להפוך לאם. דינה חייכה חיוך קטן. אחרי
ההריון עם גאולה הכל הלך כבר הרבה יותר בקלות, ושני ההריונות,
גם של מואב וגם של בן עמי, עברו בקלות יחסית, אולי גם בגלל
ההפרשים הקטנים בין הריון להריון.

שמעה בקנאה ממיכל שהיא מורה, וחשבה על ימיה הארוכים בבית, ועל
התסכול המתמשך כתוצאה ממשימות מעגליות של עקרת בית. היה לה
ברור ששלושה ילדים קטנים בבית אינם מאפשרים לה לצאת לעבוד, "כל
המשכורת שלך תלך למטפלות, זה ממש לא הגיוני" פסק אבי כשנפנף את
האפשרות בתקיפות.

קבעו להפגש למחרת, ונוצרה ביניהן ידידות זהירה, מבוססת על צורך
הדדי באוזן קשבת. כשעלתה גאולה לכיתה א', שמחה דינה לגלות
שמיכל היא המורה שלה. היה משהו עדין וסמכותי בטון הדיבור שלה,
ועיניה שידרו צחוק בלתי פוסק, כאילו ידעה הכל על העולם,
והחליטה באופן מודע לתת לו להמשיך לשגות באשליות.

ארבע שנים שמרו על קשר רופף בין שתי המשפחות, עורכים מדי פעם
אחרי צהרים משותפים של צליית בשר על האש בחיק הטבע, מחליפים
טלפונים בחגים. כשהחליטה דינה שהיא רוצה לחזור למעגל העבודה
ידעה שתצטרך תמיכה, וחשבה שאולי תוכל לקבל אותה ממיכל.

הגיעה אל ביתה של מיכל בשעות הצהרים, מוצאת את הדלת פתוחה, דלת
הרשת בלבד מפרידה בינה לבין הסלון בו יכלה לראות את מיכל רוכנת
אל מול שולחן כתיבה כבד בגופיה לבנה, שפס זיעה בה מסמן שקיפות
בין שני חצאי הגב. נקשה בדלת במבוכה, מצפה לתשובה מתעכבת יותר
מזו שקיבלה: "כן. יבוא."

מהססת החלה לדבר עם מיכל, מנסה להסביר לה את הצורך העז שלה
להגדיר את עצמה באופן נוסף לבד מהיותה אם, פכרה אצבעותיה
בנסיון להוסיף משנה תוקף, השפילה מבטה אליהן ונתקלה בירכיה
החשופות של מיכל, הרימה שוב עיניה ותקעה אותן בנקודה הפועמת
בצווארה המיוזע.

"את רוצה שאני אתלבש?" פטרה אותה מיכל מן המבוכה "יהיה לך יותר
נוח?"
"כן." לחשה דינה, עוצמת עינים ומתפללת לגשם ניתך שיקרר את פניה
המאדימות.

מיכל חזרה, לבושה ומהוגנת, ועזרה לה לתכנן את המערכה על חייה
המקצועיים. לאט, בשיחות שכנוע ארוכות, הצליחו שתיהן לגרום לאבי
להבין שאשה מאושרת ומסופקת תהיה גם אם יותר טובה. דינה ידעה
שלולא הדוגמה האישית שהציבה להם מיכל לא הייתה מצליחה לשכנע
אותו שניתן לעבוד ולהיות אם במשרה מלאה, ידעה שהיא חייבת לה
רבות, במיוחד לאחר שזו החלה לתרגל אותה בנושאי לימוד שלא נגעה
בהם כמעט עשר שנים.

מצאה עבודה בחברה גדולה, במשרה שמיועדת למתכנתים מתחילים.
המצוקה בכח אדם הייתה גדולה, וכל מי שעשה רושם שיודע משהו,
נחטף במהירות, ללא אבחנה של גיל מוצא ומין.

הייתה יושבת מול ספרי העיון שלה, מנסה לפתור בעיות
אלגוריתמיות, שוברת שוב ושוב את ראשה מול דברים שנראו בלתי
פתירים לחלוטין. מיואשת אמרה לעצמה שאולי מאוחר מדי בשבילה
לחזור לעסוק במחשבים בגיל שלושים ושתים, התחרות בענף בו ככל
שאתה צעיר יותר אתה מנוסה יותר, הפחידה אותה.

מיכל עזרה תחילה בעצות, אך עד מהרה נגעה דינה בנושאים שמיכל לא
נתקלה בהם מעולם. העזרה שהגישה הייתה בעיקר בהקשבה
אינטיליגנטית, ובעצות מעשיות. "את שיטת המקלחת את מכירה?" שאלה
אותה כשהגיעה אליה יום אחד בצהרים חסרת מוצא. דינה הנידה
בראשה.

מיכל נעלמה לשתי דקות, חוזרת עם מגבת, מובילה אותה לחדר
האמבטיה מלא האדים. "עכשיו תעמדי מתחת לטוש, ותתרכזי בלנשום
כשהמים נוחתים לך על הגב." דינה התלבטה לרגע, הסתובבה ופשטה את
בגדיה, מניחה אותם בערימה קטנה ובלתי מסודרת על השטיחון לצד
האמבטיה, מצייתת להוראות של מיכל. נשימתה נעתקה כשנחתו המים על
גבה, הם היו קרים עד כאב, הרגישה תחושת נימול חולפת בקצות
אצבעותיה כשהזרם ניתך כך דקות ארוכות, ולא הצליחה לעצור צעקה
כשהמים הפכו באחת לחמים ביותר, לוהטים, צורבים, מכים. התרכזה
בלנשום, לא חשבה על שום דבר מלבד הצורך הדחוף להכניס אויר
ולהוציא אותו, כשהמים חלפו מקרים לחמים שוב ושוב ללא התראה.

כשסגרה מיכל את הברזים נותרה דינה רועדת, שריריה רוטטים מן
המאמץ, מהריכוז. לא היה בה כוח להתנגד או לזוז, קיבלה את המגבת
העוטפת אותה בשתיקה, ונרדמה מיד על המיטה אליה הובילה אותה
מיכל צעד אחר צעד.

אחרי זמן התעוררה, עירנית לחלוטין, נשארה עצומת עינים עוד זמן
מה, משחזרת את החלום בבהירות, יודעת שמצאה פתרון לבעיה שהעסיקה
אותה ונראתה לה כה בלתי אפשרית. חייכה ופקחה את עיניה, מוצאת
מולה את מיכל. "איך ידעת שזה יעזור לי לפתור את הבעיה שלי?"
שאלה אותה, מרוצה מעצמה עד בלי די.

"ניחשתי. אני מכירה אותך קצת." אמרה מיכל ברצינות, והוסיפה
לעצמה בשקט "ולא חשבתי על הבעיה האחרת שאפתח במקומה."
"איזו בעיה?" שאלה מיכל, עדיין רווית עונג מהצלחתה, לא שומעת
שום פעמוני אזהרה.

"את. את בעיה גדולה." מיכל נגשה אל החלון, מסיטה את הוילון
ומכניסה אל החדר שמש אחר צהרים חמימה. "בעיה שאני חייבת
לפתור." התיישבה לצידה על המיטה, נוגעת בקצה אצבעותיה בכתפה של
דינה, מחליקה לאורך הזרוע שלה, נעצרת לשניה אל מול שד מלא,
וזוחלת במורד האמה עד לכף היד שהיתה מונחת על בטנה. דינה
הרגישה את נשימתה חוזרת, כשעצרו האצבעות ממסלולן ומיכל קמה
מהמיטה בפתאומיות, חוזרת אל החלון הפתוח.

"לא התכוונתי להוות בעיה." התחילה דינה לומר, אך מיכל קטעה
אותה.
"אני שומעת את הקול שלך והוא מעביר בי צמרמורות, אני רואה אותך
משחקת את עם הילדים שלך ומקנאה בחיוכים שאת מעניקה להם, כשאת
יושבת מול הספרים שלך אור המנורה מטיל עליך צלליות שמלטפות את
הפנים ואני מייחלת להיות במקומן, כשאת מגיעה אלי אחרי טיפוס
במדרגות טיפות הזיעה שלך גורמות לי רצון עז ללקק אותן מעליך,
לא יכולה לראות אותך בלי לערטל אותך במחשבה שלי, אני רוצה לגעת
בך, לגעת בך, לגעת בך. לגרום לך להתעוות מעונג עד שלא תוכלי
יותר ותתפוצצי מהנאה."

בחדר השתררה דממה, מיכל נושמת אחרי הנאום שנשאה, ודינה מנסה
לעכל. "למה? למה לא אמרת קודם?" לחשה אל השקט.

מיכל הסתובבה וחייכה במרירות. "בשביל מה? במה זה היה עוזר לי
בחיים? במה זה היה עוזר לך בחיים? את לא אוהבת אותי, ואני..."
עצרה בעצמה ולא הוסיפה עוד דבר.

דינה ידעה שזו ההזדמנות האחרונה שיש לה להציל את החברות
שביניהן. ניגשה אל מיכל בהיסוס ונעמדה מאחוריה, מסיטה את שיערה
וחושפת את העורף. מלטפת באיטיות את שקע הכתף, וטומנת בו את
שפתיה. מרגע שצעדה את הצעד היה לה ברור שבחרה בדרך, אבל לא
ידעה איך להמשיך משם.

מיכל היא זו שהובילה אותן במסלול, מסיירת על גופה העירום של
דינה באצבעותיה, ואחר  כך בלשונה. השמש היכתה חמימות בעורה,
והמאורע כולו נראה לה הזוי לחלוטין. כשפתחה את פיה ליטפה אותה
לשונה של מיכל על שפתיה, נושכת קלות את השפה התחתונה, בוחנת את
מרקם הלשון, את הלחיים, גשר האף, העפעפיים. היה במעשה שעשו
רצון להכיר, להתוודע, ללמוד מקרוב. היתה בו המון הבנה וסבלנות,
ואיטיות של יקיצה מחלום.

מיכל ירדה על ברכיה למול דינה, מלטפת את בטנה התחתונה, נושפת
אויר חם על העור, מצמררת אותו. שלחה מבט אל דינה וביקשה אישור.
זו התלבטה לרגע, אך העור שלה לא נתן לה מנוח, תובע מגע, תובע
להיות מסופק, והיא פישקה רגלים אל מול לשונה של מיכל, מופתעת
מהגלים שהחלו עולים בה, נופלת על המיטה מאחוריהן, מתפתלת מעונג
שלא ידעה כמוהו לפני כן. רצתה לחבק את כל העולם, את השמש, את
האנושות.

אחזה במיכל, מצמידה אותה לכל אורכה לגופה, מחבקת אותה ומנשקת
אותה שוב, בוחנת את הטעם השונה והכמעט מוכר עכשיו. "אני אוהבת
אותך." לחשה לתוך שערה, ונרדמה כמעט מיד. אבל מובן שלא צדקה.
תשוקה ואהבה אינן זהות בעיקרן. וגם מי שזכתה לקבל את אורגזמת
חייה לא צריכה להסיק מזה שזו גאולתה.

היחסים ביניהן נמשכו כמעט חצי שנה, בהתחלה בתכיפות גבוהה, ואחר
כך בתדירות נמוכה יותר. דינה הייתה זו שקטעה את הפרק הזה,
בשיחה כמעט מתנצלת.

"אני מצטערת, אבל יסורי המצפון מציקים לי, הבגידה." אמרה, ולא
ידעה אם היא דוברת אמת.

מיכל ישבה מולה, מביטה בה במבט חודר, והסבירה את דינה לעצמה.
"יש בנפש שלך משהו מתעקל, כאילו פיתלו אותה ייסורים של תופת,
ונאלצה לפלס לעצמה דרך חתחתים כדי להגיע להארה. כמו עץ שגדל
בסלע, ששורשיו לופתים אותו ומתאימים עצמם לחרכים במציאות
הקרקעית, כך את משנה כיוונים והחלטות."

"כל מה שרצית הוא שמישהו יאהב אותך בשלמות, שאת תאהבי אותו בלב
שלם, אין בזה פשע או עוון." נשמה עמוקות, וגחנה לתת לה נשיקה.
"אני לא האדם הנכון, לא אותה שלמות שאת מחפשת. ניסיתי, ואני לא
מתחרטת על דבר, אבל אני מאחלת לך הצלחה. לאיש אותו תבחרי יהיה
קשה, הוא צריך לעמוד בפני סטנדרטים גבוהים ביותר."

אחר כך נפרדו דרכיהן, נפגשו פחות ופחות, הזכרונות מכבידים על
השיחה הקלילה, ומקשים על התקשורת. עד שחזרו והתחילו שולחות זו
לזו ברכות לחגים, ודינה חשבה שהנה איבדה חברה, ושוב נותרה
לבדה.

אפילוג - ייקח מה שייקח ייתן מה שייתן

אבל זה היה לפני ארבע שנים כבר, דינה מנערת עצמה מהזכרונות,
ועכשיו יש לך בית על הראש. עברה בחדרי הילדים וסידרה את בגדיהם
של בן עמי ומואב, נזכרת בימים שהיתה מחפשת צעצועים מתחת
למיטות. היום אינה מעיזה לבדוק באפלולית הזו יותר, אחרי שמצאה
שם חפיסת קונדומים וחוברות כחלחלות. נאנחה, הילדים גדלים לה
מהר מדי, עוד מעט ולא יהיה לה יותר שומן ילדות להאחז בו
בלטיפותיה.

ואבי. אבי גם הוא ברח לה בין השנים. ניסתה להחזיר אותו אליה,
להרות ברביעית מתוך תקווה שהילד המשותף יקרב אותם זה לזה. אבל
במשך שנתיים לא צלח העניין בידיהם, ולעתים נדמה לה שבסופו של
עניין הכשלון הזה לטובה, שזכו לקרבה שמקורה אולי לא באהבה עזה,
אבל בשותפות גורל כלשהי.

דינה החליטה שאת נקיון הפסח הזה כבר לא תוכל לגמור בצורה
יסודית, ומוטב לה להתרכז בעיקרי הדברים, בנקודות שלא יוכלו
האורחים להמנע לראות.

איבקה את המדפים שבסלון, ועברה אל התמונות, מנקה ומבריקה את
הזגוגית מעל לתמונה המשותפת של שלושת ילדיהם. כתמיד הרהרה עד
כמה דומים הבנים לאביהם, עד כמה שונה מהם גאולה, שונה עד כאב.
ידיה רועדות הניחה את התמונה במקומה, יוצאת אל המרפסת שמאחורי
הבית.

על הקיר מאחוריה פרסקו שציירה גאולה. פורטרט עצמי. דינה הביטה
אל הפורטרט, רואה את תמונתה שלה כשהייתה בת חמש עשרה,
והמאורעות חזרו אליה, למרות כל החומות שבנתה. ילדה תמה גאולה,
אין מושלמת ממנה. אהבתה לגאולה קורעת את ליבה לגזרים. דינה
בוכה בחרון, בייאוש.

חשבה על הערב הקודם, בו הגיעו אייל ומשפחתו לביתה. על הרגע בו
עמדה מולו, חשה עצמה עירומה מול גופו, כאילו נוגעים בה מבטיו
מבפנים, מעסים את איבריה. על גאולה שחזרה ממשחק כדורסל, חולצתה
דבוקה לחזה, חושפת טפח ומגלה טפחיים. על האימה שאחזה בה כשראתה
את מבטו המבולבל של אייל נע מאם לבת.

על הלילה שישבה על המרפסת מצפה לבואו, עורגת, חוששת מכך. חוששת
עוד יותר מכך שתשמע קולות מהחדר הסמוך, של בתה. יודעת שהיא
אוהבת את אחיה הרבה יותר מאשר את בעלה. תוהה האם האהבה מצדיקה
את הכל. לילה של תהיות על מה שיכול היה להיות, ובכי על הלא
ניתן.

על הסיוט שהתעוררה ממנו צועקת. חלמה עצמה יושבת על כס המשפט
בהיכל בירושלים, לבושה בגלימה זהובה, מקשיבה לשנים העומדים
מולה, מתנים את עניינם. שומעת לא שומעת מבינה שזה טוען כולה
שלי, ומשנהו טוען כולה שלי, וסדרן בית המשפט מוציא את חרבו
ומכריז שמשפט שלמה משפט צדק הוא. מכריז וחותך למרות זעקותיה
שהילדה שלה, שלה בלבד, ואין איש שיקח אותה ממנה.

חשבה על אבי, שלקח בבוקר את האורחים מאוסטרליה להר הבית,
מלווים בגאולה. על המשפט האחרון ששמעה ממנו לפני צאתו: "אחיך
האהוב. ימח שמו. נודע לי הכל, את שומעת. הוא לא יתקרב אליכן
יותר. בכל מחיר את שומעת? בכל מחיר. אני מוכן להקריב הכל כדי
למנוע את זה. הכל".

חשבה על אייל, שבא אליה והניח ידו על כתפיה, עיניו לוכדות את
עיניה כקסם. "היא שלי. את שלי. אני לא אוותר עליכן, תמורת כל
הון שבעולם. אני מוכן להקריב הכל בשבילך. הכל".

הו גאולה, ילדה יפה שלי. ירושלים והאיבה הבסיסית הזועקת מכל
אבן בעיר הזו. שנאת עם לעם, שנאת פלגים בעם. שנאת חינם. כל כך
הרבה קורבנות הוקרבו בעיר הזו. הר המוריה והמאכלת שבו. הו אבי,
אל תשלח ידך אל הנערה.

וכך אנו מוצאים אותה, את דינה, חמי רודנר שר לה על גאולה.
גאולה, נשמת אפה. גאולת נשמתה שלה. והיא בוכה.

והרדיו מפסיק את השיר למבזק חדשות. ברדיו הפתוח היא שומעת על
גופת גבר שנמצאה בירושלים, מושחתת איברים מדקירות סכין. השבעתי
אתכם בנות ירושלים אם תעירו ואם תעוררו את השנאה עד שתרצח.

ודינה בוכה. והיא כבר יודעת שהיא יכולה לצפות להזמנה לזיהוי
הגופה. אבל היא לא יודעת מי היה אברהם ומי האייל.

                           (ספטמבר 2001)
---  ס ו ף ---

דברים בשם אומרם (ובסופם דיאלוג קצר עם הקורא):

..."וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחט את בנו. ויקרא
אליו מלאך יהוה מן השמים ויאמר אברהם הנני. ויאמר אל תשלח ידך
אל הנער, ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא
חשכת את בנך את יחידך ממני. וירא אברהם את עיניו וירא והנה איל
אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת
בנו"...
בראשית כב' יא'

...ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ. וירא
אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ ויקח אותה וישכב אותה ויענה.
ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ויאהב את הנער וידבר על לב הנער...
בראשית לד' א'

...ותהרין שתי בנות לוט מאביהן. ותלד הבכירה בן ותקרא שמו מואב
הוא אבי מואב עד היום. והצעירה גם הוא ילדה בן ותקרא שמו בן
עמי הוא אבי בני עמון עד היום...
בראשית יט' לו'

...השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באיילות השדה אם תעירו
ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ...
שיר השירים ב' ז'

..גאולה הו גאולה
נשקי אותי עכשיו נשמה
נשים הן מלים הן מים חיים
אוהו גאולה

אהבה בינינו תתעצם ותהפוך להיות שתיקה גדולה
כמו מעיין לפלג אליי נחל בואכה נהר
לתוך הים שלה הגוף שלה

ייקח מה שייקח ייתן מה שייתן
גאולה הו גאולה
נשקי אותי עכשיו נשמה
נשים הן מלים הן מים חיים
אוהו גאולה

הברית בינינו אחותי אהובתי שלי יפה שלי אשה שלי
יש בה כובד ראש וצחוק בזויות וריח כריות ויש אמת
גדולה
ואהבה

ייקח מה שייקח

גאולה הו גאולה
נשקי אותי עכשיו נשמה
נשים הן מלים הן מים חיים
אוהו גאולה..
מלים ולחן: חמי רודנר מתוך הדיסק גאולה של חמי רודנר ושליחי
הבלוז

דיאלוג קצר עם הקורא

פרסמתי גרסת מקוצרת מאד של הנ"ל באפריל 2000, ואז החלטתי לנסות
להרחיב את היריעה לנובלה, כך שעם הסיפורון הזה אני מתמזמזת כבר
יותר משנה, ועדיין אינו נראה לי גמור או סגור. הייתי מאד רוצה
לשמוע את דעתכם, כאן או במייל.

האם הפתיחה הולמת, מספיק מושכת לקרוא?
האם הסיום הולם, או שמא משאיר את הקורא וחצי תאוותו בידו?
האם הדמויות מפותחות מספיק, או נראות פלקטיות?
האם תיאורי הסקס המשולבים תורמים או פוגעים בקריאות ובאמינות?
האם הירידה לפרטים של מפגשים וסצינות עוזרת או מכבידה?
האם מוטב היה להשאיר את גרסת הסיפור הקצר?

ותודה מראש לכל מי שיענה, זה חשוב לי.
שתהיה לכם שנה טובה.