אני קמה בבוקר
מצטערת על הרגע שקמתי,
נזכרת ביום
ובמערך שלו,
מחליטה שאת הבוקר
אני לא אחיה
ונשארת כמו סמרטוט במיטה
רק בגלל שאני יכולה,
מגיע צהריים, השמש בשיאה,
ואיתה התחושה
שהיום הולך להיות איטי,
מכלום לכלום
אני מתהלכת בבית,
מגיע הרעב
ואיתו דברים נוראיים
נדחפים לגוף,
והכל רק בשביל להשביע,
בסוף אני מזיזה את עצמי
וזאת בזכות תקווה אחרונה קטנה,
הולכת, מנסה,
לפעמים זה נגמר טוב
אבל לרוב זה נגמר רע,
חוזרת מיואשת
עוד יותר מההתחלה
מתוסכלת ושואלת
למה אני פה?
ולמה כל כך רע?
הלילה מגיע
ואיתו גם התודה
על היום שעבר,
גם חרטה
על המחשבה שהייתי יכולה לשנות,
ואולי לא ניסיתי
כמו שצריך,
ולפני השינה
כשהגוף ספוג הלומות,
אני מתפללת להירדם כבר
ולמחוק לעצמי את היום שעבר.