אז כנראה שזהו סופו של כל בלון.
הבלון הענק הזה, שנהגנו לנפח אותו ולנפח,
להוסיף עוד קצת אויר,
אני תרמתי את רובו,
אתה פוצצת.
כנראה שאין טעם להמשיך ולקנות עוד בלונים,
אדומים, צהובים, ירוקים.
בלונים שצבעם מסמל כל רגש ותחושה שנעוצים בכל אחד מאיתנו.
בי הצפייה, האכזבה,
בך הרצון שבא בתקופות והולך די מהר.
צחקתי על עצמי בשנית. אמת?
רוצה להמשיך לנסות, ניסיונות במובן התאורטי. שקר?
יודעת קצת יותר על היותך כאדם, מבינה קצת יותר על רצונך לרצות
אותי.
ואני שומעת אותך, גם כשאינך מדבר,
גם כשאתה רק מביט בי עם עינייך הנייטרליות.
לא את הנייטרליות מקרינות לי,
את האמת שלך, שאולי אתה פוחד ממנה.
שאולי אינך יודע על קיומה.
מדוע אני לוקחת על עצמי לקרוא גם אותך, את צרותייך,
הרי מספיקות לי צרותיי. במספרן, בגודלן, בעוצמתן,
בכוחם החזק עליי.
אנחנו, מתבזבזים אחד בתוך השנייה.
לא אלטף את שערך עכשיו,
עכשיו, כשלא נשאר לי לאן לחתור עם המגע,
המגע שלא יוביל לשום מקום
שיקח אותי ויקח אותך,
אך לא את שנינו ביחד.
בין כה וכה יותיר אותנו פרודים בסוף המסלול,
ואם כך אין טעם להמשיך לצעוד אל מטרה שנמצאת רק בדמיון.
שוב, אשאר בעמדתי אשר טוענת כי אין כל אמת בתסבוכת,
יש רק לבצע בה סדר ואז,
אז הכול יראה אחרת,
אז הכול יהיה בהיר,
אז נבין שלא לקראת האהבה אנו צועדים.
בוא נפסיק לצעוד. |