ניגשתי למראה ומרחתי את הליפסטיק האדום.
אולי רציתי להיזכר עד כמה אני יפה.
אולי שכחתי.
הבטתי במראה במשך דקה ארוכה, וראיתי פנים לא מוכרים.
האם היו אלה פניי?
שמא פנים אחרים השתקפו במראה.
והסומק הבוהק טשטש כל מראה חיוור מפניי.
אולי רציתי להיזכר עד כמה לחיי יפות כשהן סומקות.
אולי אתה החוורת אותן.
כמה רגעים עמדתי בשקט, וניסיתי להקשיב לה.
לזו שהביטה בי מהצד השני.
אולי היא ניסתה להגיד לי משהו.
ואז שמעתי.
בקול סדוק אמרה לי שאני כה יפה,
שאף אחד לא מבחין ביופי הזה, אבל
אני כה יפה.
זאת האמת.
ואני הבטתי בה וחייכתי
והיא השיבה לי חיוכה.
אולי יכולתי למצוא דמיון.
עיניה היו מבריקות,
נפולות, עצובות.
רק ניגשתי למראה וניפצתי אותה.
ניסיתי להזכיר לעצמי עד כמה אני יפה.
עד שאני בוכה.