[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בר חוטים
/
רוחות רפאים

1
"לפעמים אני חושבת שאנחנו רק רוחות רפאים שלא יודעות איך
לשכוח, וכל מה שאנחנו עושים זה להיאחז בעבר."

הוא משחרר את ידו מחוץ לחלון המכונית, ומרגיש את דחף הרוח
כנגדה. המתח בעצמותיו ושריריו מול אוויר הלילה ו-110 קמ"ש. הוא
מרגיש ברצון להחזיר את ידו, רגע לפני שהוא מתחיל לאבד בה
תחושה. הגוף שלו מפצה על החלל, הזיכרון של אצבעותיו, כשהן
מנופפות לדרך. ואחרי שהוא חוזר לחושיו, אחרי שהוא מחזיר את ידו
בחזרה למכונית ובוחן אותה בשקט כדי לוודא שהיא עדיין שלו, הוא
מלפף אותה סביב ההגה; מזכיר לעצמו איך עור מרגיש. ובזמן שהנערה
לצידו נרדמת, הוא חוזר על המילה הזאת, הישארי, שוב ושוב בראשו.
לא יודע אל מי הוא מדבר, לידו ולאצבעותיו הקפואות או ללבה
הרועד. הישארי. הישארו. הישארי.

קר לנערה, אבל היא לא רוצה להגיד כלום, כי המילים נראות חסרות
תועלת והן פשוט ייתלו שם, בקושי שוברות את השתיקה. אז היא
מתקמרת עוד יותר במושב שלה וחושבת על איזה יום אחר. היא מחפשת
בין זיכרונות על נסיעות במכוניות, על פרחי לילך, על רצפות
חורקות, כאילו שהיא חופרת בקופסא מלאה בשבועונים ישנים. היא לא
עוצרת על אף זיכרון, ואם הוא רק יסתכל, הוא יראה את עיניה
מתרוצצות מתחת לעפעפיה. היא עוקבת אחרי הקשת של תנועה הנחה
לבסוף, הקצב של שפתיה, והתנועה של ידה הנמשכת ביחד עם הרוח
באחר-הצהריים האחרון שבו היא תוכל להיזכר שהייתה שמחה.

הוא שומע אותה נושמת באיטיות, והלחץ יוצא מכתפיו. "דרכי, לנצח.
ומדי פעם אני לא אכיר את חיי, פניי, קולי, אבל זה למטרות טובות
יותר."


2
כשאנחנו חושבים על הימים הכי מאושרים שלנו, אנחנו משווים אותם,
באופן בלתי נמנע, לימים שעכשיו. כמה מאושר אני עכשיו? אנחנו
שואלים. פחות, אני פחות מאושר עכשיו משהייתי אז, וזה כל כך קל
לחשוב ככה כי זמן יכול להרגיע כל דבר. דמעות קטנות בבגדים שלנו
נמחקות והזוהר מעורם של יקירינו גדל עד שאנחנו עוד יכולים
להאמין שכל האור בחדר מגיע מפניהם. כשבעצם, אושר אמיתי הוא
משהו שדועך וגואה, אבל תמיד נמצא שם, לעולם, כמו תמונה של
הים.

היא חושבת שאז היא הייתה יותר מאושרת, אבל למען האמת, זה שקר.
היא אף פעם לא חיבבה את הקיץ והיא לא אהבה את השיער שלו כשהוא
מסורק ככה, והנעליים החדשות שהם קנו לה גרמו לחבורות מסביב
לקרסוליים שלה, אבל היא עדיין משכנעת את עצמה שזו הייתה הפעם
האחרונה שהיא הייתה מאושרת. באמת, היא לא יכולה לחשוב על רגע
כלשהו לאחרונה שבו היה לה נעים והיא לא רוצה לחשוב שאולי,
בעצם, היא מעולם לא הייתה מאושרת. "איזה מין סוג של בן אדם
לעולם לא שמח?" היא שואלת את עצמה. "הסוג שלי", קול קטן עונה
לפני שהיא מרחיקה אותו מראשה, מחליפה אותו במבט על ההגה
המסתובב.


3
לפעמים יש לו חלומות שבהם הוא נוהג לחזית ביתה הישן ומעשן
קופסא של סיגריות. הוא מדליק כל אחת עם גפרור מהבר בהמשך הרחוב
עד שהחבילה ריקה ואז הוא מתקשר אליה. הוא מספר לה כמה הוא
מתגעגע לאיך שהיה כשהם לא לקחו אחד את השנייה כמובן מאליו ואיך
שכשהם ישבו בקצה המיטה שלה הוא לא יכל להפסיק לרעוד. הוא מספר
לה מה הוא אכל לארוחת צהריים באותו יום, ושהבובה שיש לאחותו
נראית בדיוק כמוה. הוא מספר לה על היום שלפני שפגש אותה, הוא
הלך לגן החיות ועצר כדי להסתכל לכל חיה בעיניים. אז כשהיא
הסתכלה עליו בפעם הראשונה, הוא חשב על כלבי-הים והמבטים
הרטובים, העצובים שלהם, והוא ידע שהוא עומד להתאהב בה. הוא
מדבר אליה כמו שנהג לדבר אליה בעבר, והוא חולם שהיא נרדמת
בעודה מקשיבה לו כמו שנהגה להירדם בעבר. היא נושמת באיטיות
והוא מרפה את אחיזתו בהגה.


4
הנערה דוחפת את המגרה בחזרה למקום ברעש גדול, כך שכל מה שבתוכה
נוקש ומתקשקש. זו המגרה שלו, הכפות שלו, מזלגות, חלק מהסכינים
הם שלה. היא זוכרת שהיא גנבה אותם מהוריה כשהיא עזבה. הטוסטר
שלה, לחם החיטה הכהה והעבה הוא שלו. הוא יושב ליד השולחן והיא
שונאת אותו על שיש לו כל כך הרבה מהחלל הזה, בזמן ששניהם כמעט
לא שם. הוא לא נרתע מהרעש והיא בטוחה ששמיעתו מחמירה, היא
חושבת שבקרוב הוא אפילו לא יראה אותה. הנער יודע שהיא פשוט
נעלמת באיטיות, שזו לא ראייתו שעוזבת אותו, אלא היא. הוא יודע
כי הוא יכול להסתכל אחורנית ולראות הכל בהקלה מרובה. עיניים
לחות, ידיו לחות מללחוץ בין רגליה והעיניים הלחות שלה בוהות
בו. הוא יכול לזכור איך פעם היא הריחה כמו פרחי לילך, שהיא
הייתה מדליקה נרות כשירד גשם, מקווה שיהיה קצר בחשמל. הוא נשען
אחורנית בכיסא שלו ופוזל לכיוונה, מצר את עיניו לעתיד והיא
עדיין שם, אבל בקושי. הוא כבר כמעט יכול לראות דרך העצמות שלה
עכשיו, והן רועדות בדיוק כמו שלבה היה נוהג.


5
הם לגמרי שקטים עכשיו, שוכבים במיטה, והוא היה רוצה לספר לה על
הדברים שראה בחלומות שלו. הדברים שהתאכסנו בגרונו. הוא רוצה
לבקש ממנה שתהיה סבלנית איתו ולהבטיח להיות סבלני בחזרה. אבל
כשהוא מסתכל עליה, העיניים שהוא זכר ריקות, יבשות ולא רואות
וכל שהוא יכול לעשות זה להדליק עוד סיגריה ולכבות את המנורה.
הוא תוהה לאן הלכה הנערה שהוא התאהב בה, איזה פרק בזמן התעטף
סביבה, והשאיר אותה צפה באותה דרך שהוא תמיד צף. החדר הוא אפור
עכור,  מנוקד באדום הגחלת כשהוא שואף, והלבנים שבעיניה בוהים
למעלה על התקרה. אין שום ברק בשיער שלה, מנורות הרחוב לא
מגיעות לחלונות יותר והוא רק ממשיך לשאוף, גחלילית, עד שהחום
מתחיל לשרוף את שפתיו ואת אצבעותיו. זו הפעם הראשונה שהעור שם
הרגיש חום מזה חודשים והוא נרדם עם ידו הלוחצת על גבו.


6
הוא חושב על זמן בצורה שונה ממנה. רואה את זה בשלושה חלקים:
העבר, העתיד, והעכשיו. הוא צועד בין העבר לעתיד, מציץ אל
העכשיו מדי פעם, אבל לעולם לא באמת חי בו. אף פעם לא זוכר
להשקות את הצמחים, משאיר את האוכל במקרר עד שהוא מעלה עובש,
שוכח איזו שמלה היא חדשה ותמיד מחמיא לה על דברים שקנה לה במשך
השנה הראשונה שלהם, באופן לא הולם. הוא נהג להסתכל קדימה
בתדירות גבוהה, והנהר של חייהם תמיד הצליח לזרום איתו. אבל
העתיד הידלדל והוא פונה לכאב שהוא רואה, מחכה שם, בוחר במקום
להציץ אחורנית, בזמן שהיא תוהה אם הוא אי פעם ראה אותה באמת.

היא מסתכלת על הזמן ורואה משהו שלוכד אותה, משהו שהיא חייבת
לשלוט עליו. היא מארגנת את הימים שלה, השעות, הדקות, השניות,
לפי השינוי של האור והעונה. היא זוכרת את הפעם הראשונה שהיא
באה לדירה שלו, שהיא לבשה סווצ'ר של אימא שלה, עוד משנות
השבעים; וחזיית תחרה לבנה. היא זוכרת את החזייה במיוחד, בגלל
שהיא הייתה מעין הבטחה. כשהיא הסתכלה על עצמה במראה, היא חשבה
"אני אתן לו לפחות להוריד את החולצה שלי". היא זוכרת כמה
גדולות וכהות עיניה נראו, שהיא הרגישה יפה. היא כתבה לעצמה את
הקטע על החורים הקטנים בסווצ'ר - שכחה כמה הגזרה שלה גדולה מזו
של אימה - וכשהיא משכה אותו מעל ראשה הצמר מרד בגודל העצמות
שלה. הנערה ארגנה את כל הדברים האלה בראשה, לא בגלל שהיא רוצה
לזכור, אלא בגלל שהיא מפחדת מההתפתחות הטבעית של הזמן ואיך
שהוא מערפל את ראייתה.

הנער חושב בזמן שהוא נסחף לשינה, לנהר שלו, שאילו הוא רק היה
יכול להבין באיזה חלק של הזמן היא חיה, אולי הוא יוכל למצוא
אותה ולמשוך אותה אליו. אולי הם יוכלו לבנות רפסודה ביחד.


7
כשהיא עזבה, הנערה לקחה רק את הדברים שהיו שלה מההתחלה. סכיני
ממרחים, הטוסטר, צלחות ישנות עם ציורים של פרחים, שמיכה רכה
בצבע צהוב. היא עזבה את הבגדים שהוא קנה לה מקופלים מסוגרים על
המיטה, וכשהוא חזר הביתה מהעבודה הוא יכל לתאר לעצמו את הנערה
נעה בצורה הנוזלית הזו שלה הלוך וחזור מהארון למיטה. הוא היה
יכול לראות את מזוודת העור החומה מתמלאת לאט לאט עם דברים שהיא
קנתה לעצמה. יכל לדמיין אותה מודדת את הנעליים שהם קנו ביחד,
את הנעליים שהיא אהבה, הנעליים שתמיד גרמו לרגליה לדמם, לפני
שהיא החזירה אותם לרצפה. הוא עבר בכל הדירה, צופה בה אורזת את
דבריה, מורידה תמונות מהקיר, לוקחת את סט המצעים הנוסף מארון
המגבות. הוא צפה בה יושבת כמעט שעתיים מול הספריה והדיסקים,
מנסה להחליט מה היה שלה ומה היה שלו, לפני שהיא ויתרה והלכה
לכתוב לו את המכתב.


8
אחרי שהלך דרך הדלת וראה את המכתב על השולחן במטבח הוא עקב
אחרי צעדיה, מצייר בנפשו את המבט שלה. הוא צפה מהחלון כשהיא
הורידה את הכל למכונית שלה. עמד בכניסה כשהיא פנתה בעיגולי מאה
ושמונים מעלות בכל חדר, בודקת שוב כדי להיות בטוחה שיש לה את
כל הדברים שלה. הוא היה מופתע כשהיא רצה בחזרה לחדר השינה
וחיפשה מתחת למיטה אתה כלב-הים הכחול-כהה שהוא קנה לה לכבוד
החודש שלהם ביחד. הוא אף פעם לא סיפר לה על גן החיות, או על
העיניים שלה, והוא אף פעם לא חשב שאכפת לה מהבובה - היא שמרה
אותה מתחת למיטה, לא? הוא חיכה עד שהיא הרימה את ראשה מההגה
ונסעה משם לפני שהוא קרא את המכתב.

"נהייתי עייפה. פרקי היד שלי כואבים ואני כבר לא יודעת מי אני
כשאני מסתכלת במראה. כל מה שעשיתי בשלוש השנים האחרונות היה
להסתכל על הבבואה שלי בעינייך, ולפני זה, בעיני המשפחה שלי.
אני מרגישה רזה יותר, מתוחה. פעם חשבתי שעדיין יש דברים יפים.
פעם ראיתי את עצמי כיפה, כי ידעתי שככה אתה ראית אותי. עכשיו,
אני לא יודעת מה אתה חושב, אני לא יודעת איך אתה רואה אותי,
ואין לי מושג איך לראות את עצמי. לפעמים יש משהו כמו פחד
בעינייך כשאתה מסתכל עליי. ועכשיו אני מפחדת מעצמי, ממה שאני
יכולה לעשות לך, או ממה שעשינו אחד לשני. אנחנו לא מדברים הרבה
עכשיו, בעיקר בגללי, כי אני מפחדת. בנקודה כלשהי, כשבאמת
התאהבתי בך, נעשיתי מפוחדת מהמחשבה שיום אחד אני אנסה לומר לך
משהו ואתה לא תבין. שאתה תתחיל לשנוא אותי בגלל כל אי-ההבנות
האלה שמכבידות עלייך. אני זוכרת הכל ויש יותר מדי שצריך
להפנים, אני חייבת ללמוד איך לשכוח, אני חייבת לנער את המשמעות
של עצמי שנתתי לי לפני שאתה תוכל להיות בעל משמעות בשבילי."

הוא קיפל את המכתב ארבע פעמים והחזיר אותו לשולחן המטבח.


9
הנערה חזרה לגור בבית בו היא גדלה. אביה מת מהתקף לב בשנה שהיא
עזבה לגור עם הנער. בהלוויה, כל הדודות שלה לחשו שזה בגללה
שהוא מת, ושכשאימא שלו מצאה את הגופה שלו, מעוותת על הרצפה
באמבטיה, היא מתה גם, רק בדרך שאף אחד לא יכול לראות. הדודות
שלה לחשו שהנערה הרגה את ההורים שלה עבור בחור ווודקה.

אימא שלה עברה בכל הבית כאילו שהיא לא הייתה לגמרי בטוחה איפה
היא בכלל למרות שהיא גרה שם יותר מעשרים שנים. והנערה עברה בכל
הבית כאילו שהיא מעולם לא הייתה שם - בוהה בקירות, ומנסה לא
לשים לב לקורי העכבישים בכל פינה כמעט. שתי הנשים חיו בהרמוניה
כזאת. אחת זקנה יותר, עמוד השדרה שלה מתחיל להתעקם כך שהיא לא
יכלה לעמוד זקוף לחלוטין, בוהה באושר שלה ובמשפחה המושלמת שלה.
האחרת בוהה קדימה, מסתכלת על הכל כאילו שהיא רואה אותו בפעם
הראשונה, לומדת על לשכוח. היא לא הסתכלה על היומן, לא ענדה
שעון. היא השאירה את כל הקופסאות שלה מפוזרות בין החדרים, שולה
מהם משהו כשהיא צריכה, וכל הימים מעורבבים אחד בשני. היא
הרגישה כאילו היא צפה מתחת לנהר.

אם הן היו שיר, הוא היה מנוגן בטונים מתוקים.


10
היא ישבה בתחתונים על רצפה מעץ, עיניה בגובה אדן החלון ואור
הירח נח עליה בפסים אלכסוניים. התריסים סימנו קווים על רגליה.
אם היא לא הייתה שמה את כל השעונים שלה בתוך קופסא ודוחפת אותם
עמוק בתוך הארון המאובק, היא הייתה רואה ששלוש ארבעים ושתיים
בבוקר, ואולי אם מישהו היה שואל אותה היא הייתה יכולה לספר לו
שהיא ערה כבר יומיים. היא שמעה מכונית חונה בחנייה, אבל לא
באמת; היא הבחינה בקול אבל לא זיהתה אותו, לא יכלה לתת תשומת
לדברים כמו אספלט, מנוע, או הילוך. היא שמעה מכונית חונה
בחנייה ולא חשבה על זה, רק נשענה קדימה כך שהירח זז לבטן שלה
וזמזמה עם הקלטת שהיא שומעת כבר שבועות. עוקבת אחרי זה, כאילו
שהיא באמת עוברת מנקודה א' לנקודה ב'.


11
הנער ניסה להפוך את זה כמו לחלום שלו. ניסה לעשן באותה דרך,
אבל חצי מהגפרורים סיימו על הרצפה כי הידיים שלו לא הפסיקו
לרעוד. ברגע שהם הציתו להבה הרעד נעשה יותר מדי אלים והוא לא
יכל להחזיק אותם. הוא עבר על כמה סיגריות שהוא יכל, עישן עד
שהרגיש שהוא עומד להקיא, ואז הוא גישש מתחת לכיסא שלידו
במכונית, מנסה למצוא את הטלפון הנייד שלו. הוא מחייג לאט, חובט
במספרים במכוון מהזיכרון, זוכר את כל הפעמים שהוא התקשר אליה
לבית הזה, חושב על לשכב איתה כשהקול שלה מלמל דרך הטלפון. הוא
מחכה שהיא תענה.

הוא לוקח נשימה עמוקה, בולע את האוויר. "את זוכרת, את זוכרת
כשאנחנו רק התחלנו לצאת, באתי אלייך ואמרתי לך, אמרתי לך שאני
לא יודע מה זה בקשר אלייך, אבל בכל פעם שהייתי קרוב אלייך, לא
יכולתי להפסיק לרעוד. אני לא יכול להפסיק לרעוד. אני מתגעגע
אלייך. אני מתגעגע לעיניים שלך. ביום לפני שנכנסתי לפאב הדפוק
שאת עובדת בו, הלכתי לגן חיות וראיתי את כל החיות, מופרדות בכל
הכלובים שלהם, וכלבי-הים, היו להם עיניים גדולות, לחות וכהות,
וראיתי אותך, הפנים שלך כל כך קטנות, לעזאזל, והעיניים שלך
נראו כל כך קטנות, לחות, וראיתי את החיות האלה בך. ובגלל זה,
ידעתי שאת כל כך פגועה בגלל משהו הרבה יותר גדול ממני, משהו
שלעולם לא ראיתי ואני רק רציתי לשמור עלייך, את יודעת? אני רק
רציתי לשמור עלייך, כי את נראית כמו החיות האלה ואת נראית כמו
הבובה הזאת שהייתה לאחותי, אבל אז אני לא ידעתי איך לעזור לך
ולא יכולתי להגיד לך שאני לא חזק מספיק כדי להציל אותך, ואני
מתגעגע אלייך. אני מתגעגע אלייך, את יודעת?"

"אני יודעת."

היא נושמת כל כך בשקט. זה נשמע כאילו שהיא לא דיברה עידנים,
הוא חושב. היא נושמת כל כך בשקט.


12
הנער והנערה לחוצים בחוזקה לסדינים שלהם, כמו פרחים מיובשים
בין דפים של ספר טלפונים. הם נראים משוטחים, חוץ מהמקום שבו
הזרועות שלהם מוצלבות. והם חולמים. חולמים על הידיים שלהם
מפליגות באוויר הלילה, על לשכוח, על לזכור, על זמן ועל הדרך
שהוא נושא אותם, על פרחי לילך, על קולות שקטים, ושדות חרציות
שהזרעים שלהם מפוזרים כמו רוחות רפאים קטנטנות.

הם חולמים בעיקר על רוחות רפאים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ואלו התשובות
לחידון:

1. כן
2. בשנת 364
לפני הספירה
3. אמא שלו
4. כלכלה
5. שעה
6. 4.96



גפילטע פיש,
מקווה שהסכלתם


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/5/05 13:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בר חוטים

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה