שני שקל בערך, ככה הוא אמר שזה עולה, "אבל איפה?" שאלתי.
והוא ענה "שם" שני שקל... אממ ככה זה עולה?
חזרתי הביתה, לקחתי שני שקל מהקופת פרה שלי, הקופה הכי חמודה
בעולם שעושה מוו כשפותחים אותה כדי לקחת ממנה כסף, ויצאתי
לשוק.
"הכל בשני שקל, הכל בשני שקל" התקרבתי לדוכן, "אממ סליחה,יש לך
סבלנות?" "כן, בטח" ענה לי המוכר בחיוך גדול, "יופי, אז אפשר
לקבל אחת בבקשה? לפי מה שהבנתי הכל אצלך בשני שקל, לא?"
המוכר הסתכל עליי, הרים גבה, חייך חיוך מזלזל, הוא לא הבין מה
רציתי ממנו, הוא פשוט המשיך לצעוק "שני שקל, הכל בשני שקל".
אני הבנתי את הרמז הדק, המשכתי ללכת, עברתי בין כל הדוכנים
שהיו שם בשוק, לכולם היה סבלנות, אפילו ניסיתי להתמקח איתם
ולהוריד אותם למחיר של שני שקל והמוכרים לא הבינו מה אני מחפש,
כולם חשבו שאני איזה משוגע שברח מבית החולים הפסיכיאטרי לחולי
נפש שהיה באזור.
התקדמתי לכיוון היציאה ואז שוב ראיתי אותו, אותו גמד שסיפר לי
על הסבלנות. רצתי אליו, "היי אתה" צעקתי, כמה אנשים הסתובבו רק
הגמד שלי לא הסתובב, "גמד סבלנות" לא ידעתי איך קוראים לו, הוא
לא אמר לי אז פשוט כיניתי אותו כך.
הוא לא הסתובב והמשיך לעסוק בעיסוקים שלו, בוחר עגבניות.
התקרבתי אליו ותפסתי אותו בידו, "לא מצאתי, אני לא מוצא פה
סבלנות, איפה היא נמצאת? תן לי כיוון, תכוון אותי אליה."
"אני מבין שלא מצאת סבלנות, אה?"
הסתכלתי עליו, מה זאת אומרת? בטח שלא מצאתי, הרי כולם הסתכלו
עלי במבט מוזר כשבאתי לבקש מהם סבלנות, לכולם היה, אבל אף אחד
לא היה מוכן לתת לי, מוזרים, הוא חשב לעצמו.
בעצם היה מוכר אחד שהיה באמת אמין, ואמר שאין לו סבלנות, הוא
לא סתם אמר שיש לו ופשוט לא התחשק לו להביא לו, בלי סיבה.
"אני לא מוצא סבלנות, זאת אומרת, למוכרים, הם אומרים שיש להם
סבלנות, אבל הם לא מוכנים לתת לי."
"תחפש במקום אחר, כנראה שזה פשוט לא המקום הנכון."
"שני שקל... נכון?"
"כן", ענה לו הגמד, "עכשיו אפשר להמשיך עם העגבניות שלי?"
"כן, בטח, סליחה" עניתי לו.
חזרתי הביתה עייף מהיום הארוך והלא ממצה, אך לא וויתרתי על
חיפושי, זכרתי את מה שרוני ביקשה ממני, עד שלא תהיה לי סבלנות
אנחנו לא נחזור להיות ביחד.
באותו שבוע חיפשתי סבלנות בכל פינה, בכל קניון, בכל מרכז מסחרי
שקיים על פני המדינה הקטנטנה שבה אני חיי, קינטרה.
פשוט לא מצאתי, וגם הגמד האדיוט הזה לא הופיע.
הגיע יום שבת, יצאתי ליער, הסתובבתי לי קצת בין העצים, הזמן
התחיל להעיק עליי, כבר שבוע שאני ורוני לא ביחד.
התיישבתי באיזו פינה מתחת לעץ ועצמתי עיניים, ההרגשה הייתה כל
כך טובה, הכל היה רגוע, רוח נשבה, ליטפה את פניי, כל המחשבות
נרגעו, ואז שוב הוא הגיע, הגמד, גמד הסבלנות שלי, הוא התיישב
לידי "נו? מצאת כבר?"
"לא" עניתי
"אני לא יודע איך היא נראית, הסבלנות." קשה לחפש משהו שאתה לא
יודע איך הוא נראה, לא? לי לפחות קשה, לא יודע מה איתכם.
"אח הסבלנות, אין לה צורה מוחשית."
"אז איך אני אמור לקנות אותה?"
"טוב, נראה לי שאתה מצאת את שלך, את הסבלנות שלך, למדת לקחת
דברים ברוגע, למדת לתת לזמן לעשות את שלו בלי להתייאש."
"באמת, נראה לך?"
"כן, יש לך סבלנות."
"אז חסכתי שני שקל?"
=]