היה פשוט מדהים.
כל שניה, כל דקה, כל שעה, עברה לי בכיף.
פעם אחת לא הסתכלתי על השעון.
פעם אחת לא לקחתי את הפלאפון איתי וחכיתי לשיחה.
פעם אחת לא דאגתי לדברים שאני צריכה לעשות.

התחברתי לכל כך הרבה אנשים בטיול הזה, שבכלל לא הייתי מודעת
לעובדה שהם כאלה מתוקים.
נתתי לעצמי להיפתח, להיפגע, להחצין, נתתי לעצמי להרגיש.
לא הפנמתי את הרגשות שלי, עשיתי מה שבא לי.
לא חשבתי פעמיים על כל דבר שאמרתי או עשיתי. וזה היה כל כך
כיף.

הדבר היחיד שרציתי לעשות ולא עשיתי זה לבוא ולתת לו חיבוק.
לשבת ולדבר איתו.
לשתף אותו, לצחוק איתו.
כל חילופי המילים שהיו בינינו היו רק "היי, מה נשמע?" או דברים
כאלה וזה היה כל כך קשה.
הוא אמר לקרן להגיד לי שקשה לו, שאני חסרה לו.
שהוא עדיין לא התגבר.
שאני אדע שאני לא לבד.

החבר הכי טוב שלו, זה שחשבתי שאני מתחילה לרצות.
הבנתי בטיול הזה שהוא כזה תינוק.
שהוא פחדן.
לפני הטיול הוא כל הזמן החמיא לי, ובא לדבר איתי.
לפני הטיול הוא הראה שאכפת לו ממני.
ופתאום בטיול, הוא התנהג כמו תינוק.
פתאום בטיול הוא ניסה להראות שלא אכפת לו.
פתאום בטיול הוא גרם לי להבין שיכול להיות שהוא התחיל להרגיש
משהו גם, אבל הוא פחד מזה, אז הוא התנהג אלי דוחה כדי שלא יראו
את זה, כדי שהוא יפסיק להרגיש ככה.

הטיול הזה גרם לי להבין משהו.
אתמול באוטובוס רק הבנתי את זה.
שמתי לב שבר מסתכל עלי יותר מדי.
שהוא היה כזה חמוד.
שהתחלתי לחשוב עליו בתור יותר מסתם ידיד, והבנתי שאני גם יכולה
להשיג את זה.
ואז התרחקתי ממנו.
בדיוק באותה דרך שהתנהגתי לפני טיקו.
רציתי שמישהו ישים לב אלי, ובשניה שהוא שם לב, אז זהו, לא היה
לי אכפת ממנו יותר.
לא רציתי יותר את תשומת הלב שלו.
אבל זה לא מה שקורה עכשיו.
עכשיו אני כבר לא פוחדת מקשר ומנסה להדחיק את זה.
אני כבר לא פוחדת להיפגע.
אני פשוט צריכה להיות לבד עכשיו.
ולהתגבר עליו לגמרי.
באמת, שאני לא אחשוב עליו אפילו שניה ביום.
שיצא לי מהראש לגמרי.
ושזה לא יקרה בעזרת מישהו אחר.
שזה יקרה רק בזכותי, ולא בזכות אף אחד אחר.

כמה שהטיול הזה היה קצר, הוא היה כל כך טוב.
הוא גרם לי להבין כל כך הרבה דברים.
הוא לימד אותי להתמודד עם מצבים חדשים.
הוא גרם לי להכיר אנשים חדשים, לטובה ולרעה.
הוא פשוט גרם לי להתבגר.