הוא היה אדם פשוט.
אדם ממוצע, שומר בניין בן שלושים ושש. היו לו שני בנים, האחד
עומרי והשני עופר. הוא אהב אותם. הם היו כל חיו, בנוסף לאשתו
ליאת כמובן. הוא דאג להם כל הזמן, בעבודה, בהפסקות בין
המשמרות, בארוחת הערב, בשינה.
יש שיגידו שזה אבסורדי אבל אביב לווינשטיין, הגבר הנאה במחוז,
לא יכול להתרכז במשהו אחר מלבד משפחתו המצומצמת ובחייו
המאושרים, עכשיו. הוא אהב אותם. הוא היה מוכן לתת הכול
בשבילם.
הכל התחיל כשפיטרו אותו מהעבודה. הוא כעס, זעם, רתח. "מה פתאום
שהשכנה מלמעלה תתלונן עלי? נו אז נפנפתי אותה... יש לי
משפחה!..." הוא חשב לעצמו.
המצב הכלכלי הידרדר. אפילו כסף לשלם את חשבונות החשמל לא נותר.
אביב לא יכל, פשוט לא, הוא לא יכל למנוע לחם מפי ילדיו.
שבועות הוא חיפש עבודה ולא מצא. הוא היה נואש, הוא אפילו חשב
על התאבדות אך ויתר כאשר חשב על גורלם של בניו לאחר לכתו.
יום אחד הגיע לביתם של משפחת לווינשטיין איש מוזר. הוא היה
לבוש חליפה שחורה ומפחידה שבתחילה הפחידה את ליאת וגרמה לה
לחשוב כל מיני דברים נוראים על אותו האיש הזר שעמד בפתח דלתה.
האיש ביקש לשוחח עם מר לווינשטיין... אביב. אביב הגיע לסלון
וליאת הייתה במטבח מכינה קפה.
- "בית יפה יש לך, אביב... אך לא יפה כמו אשתך..."
- "תודה. אני לא מכיר אותך - אולי תעשה לי הכרה?" אמר אביב
בחוסר סבלנות.
- "כל דבר בזמנו, מר לווינשטיין. ברצוני לדבר איתך על עבודה.
שמעתי ממקורות חסויים שיש סיכוי שאולי תרצה לקבל אותה".
- "כן, אני מוכן לקבל אותה - אני ממש זקוק לה", אמר אביב בחוסר
איפוק.
-"אתה לא מבין, מר לווינשטיין. בבניין בו אתה אמור לשמור
מתקיימת פעילות שאיננה חוקית... בכלל לא..."
- "אני מוכן", אמר אביב בהחלטיות.
- "יופי, אז תגיע לכתובת הזו", אמר האיש המוזר והניח בזהירות
מעטפה שחורה על השולחן, "תתחיל ממחר בשעה ארבע בצהרים עד
חצות".
- "תודה רבה לך אדוני - השבת לי... השבת לי את חיי..." אמר
אביב עם דמעות בעיניים שגרמו לעיניים הכחולות להיראות כמו
כדורי אור מנצנצים.
האיש המוזר יצא מבית משפחת לווינשטיין והשאיר את רסיסי ההלם
מאחוריו.
למחרת, קם אביב מוקדם מהרגיל, לבוש חליפה, שבדרך כלל לבש
לאירועים, יצא מבית.
הוא היה עצבני. רק עכשיו הוא עיכל את דבר מעשיו - אם יגלו שהוא
שותף לפשע (שדרך אגב הוא בכלל לא יודע מהו) הוא יוכנס לכלא
וכנראה יתאבד. שני בניו יישארו בלעדיו... הוא נחרד רק לנוכח
המחשבה שבניו יבכו עליו או גרוע מזה - בכלל לא יזכרו את כל
הרגעים הנפלאים שחוו יחד.
הוא הגיע לבניין, למעשה היה זה סתם מחסן נטוש. האיש שבא אמש
לביתו עמד שם והסביר לו את תפקידו. היה אסור לאביב להיכנס
למבנה, תפקידו היה רק למנוע מהאנשים שלא יודעים את הסיסמא
להיכנס. הכל נראה רגיל... ארונות מוזרים נכנסים ויוצאים, שום
דבר שאביב רצה לדעת עוד עליו.
יום אחד לא היה אף אחד במחסן. אביב נכנס וראה. שלושה ילדים
יושבים על הרצפה, עם הידיים כבולות. פניהם היו מכוסות.
- "הם גם ככה עומדים למות - הם במצב אנוש", אמר קול מאחוריו,
"אין כבר מה לעשות."
אביב ניגש לגופות. נותרו לו חמישה צעדים כדי להגיע לגופות אבל
הוא עצר.
נשמעו שלוש יריות.
האיש עם החליפה השחורה ושניים מהילדים שכבו על הרצפה נוטפי דם.
הם מתו.
- "הם היו הסיבה לחיי. הם היו כל עולמי. עכשיו אין טעם לחיי.
אני מקווה שאני אפגוש אותם למעלה. לא יכולתי לתת להם להמשיך
לסבול - כל זעקה שלהם חתכה את לבי. הענקתי להם שתי מתנות -
האחת - חיים והשנייה - מוות... אבל מהיר יותר מהגסיסה האיטית
שהעניק להם האיש הזה... שהגנתי עליו... הגנתי עליו בכדי להרוג
אותי. עכשו אנוח לי כי כבר נלחמתי מספיק . שלום ליאת, שלום
סיוט.