"חכה רגע, אבא", אמרתי והוצאתי את זרועי מזרועו. "אני רוצה לצלם את הסנאי
הזה."
שלא כמו שאר הסנאים של גרין פארק, זה נעמד על אחוריו ואגוז בידו. יכולתי
להישבע שהוא מחייך.
"נראה לי זה דוגמן הבית", אמרתי לאבא, שהסתכל מהצד איך אני מצלמת את הסנאי
ממרחק נגיעה.
אבא חייך.
"את זוכרת איך היינו מאכילים את הסנאים בפארק במוסקבה?" הוא שאל.
"אני... הייתי בת שנתיים."
"נו, את זוכרת דברים מגיל שנתיים, לא?"
"אני זוכרת איך לא תפסת אותי כשקפצתי מהנדנדה.", אמרתי בבדיחות הדעת.
פניו של אבא האפירו. "פחדתי מאד." הוא אמר. "את קיבלת מכה חזקה."
"אני רק זוכרת את האוויר שיצא לי מהריאות", ניסיתי להרגיע אותו. בשביל מה
הייתי צריכה להעלות את זה?
"את קיבלת מכה חזקה." חזר אבא. "פחדתי מאד, פחדתי מנזק תמידי."
הזדקפתי.
"לא היה נזק. אני בסדר."
"מאד נבהלתי", חזר אבא, אולי לעצמו.
"והסנאים?" הזכרתי לו, ופניו האירו בחזרה. "היינו הולכים לפארק במוסקבה,
ומאכילים אותם. ואת היית מנסה לחכות שיתקרבו אלייך, אבל תמיד בסוף היית מתחילה
לצרוח מהתרגשות. לא הצלחת להתאפק, והם תמיד היו בורחים."
חייכתי. נחמד לשמוע על עצמך כשהיית קטנה וחמודה.
"היית מחכה... מחכה... ואז - 'אאאייייי'! והסנאים היו בורחים." אבא הרים את
זרועותיו, להדגים את ההתרגשות שאחזה בי בגיל שנתיים. הסנאי הסתכל בו בעניין.
אני צחקתי. אבא התחיל להשתעל. כשהוא הפסיק המשכנו ללכת, רציתי להגיע לגדת
הנהר.
רצים בטייטס ונשיפות עברו לידינו, ואבא הסתכל בהם בקנאה. ליד הנהר ניגשו אלינו
כמה ברווזים וצעקו במחאה, על שלא האכלנו אותם.
"זה לא בריא לכם", אמרתי להם באנגלית, ואבא אמר: "אני רוצה לרוץ כאן".
אני אמרתי: "לא כדאי, אתה תתעייף".
ואבא אמר: "רק קצת, רק כאן" והחווה בידו על המשטח ליד הנהר.
ושלא כמו את מרתון ניו יורק בשמונים ושבע, ושלא כמו את טיילת נתניה בתשעים
ושלוש, אבא בקושי רץ. הוא התיישב לידי על הספסל וחיכינו שירגיש יותר טוב.
רוח קרה לא הצליחה לחדור את המעילים שלנו, אבל הרעידה חזק את עלי הסתיו
הצבעוניים.
